האדם הכי יקר לי בעולם לא נתן לי לאהוב אותו יותר ממה שכבר
אהבתי אותו.
הוא פחד שיאבד את הידידות שלנו, ואני תוהה איך זה אפשרי? האם
אהבה היא לא הרחבה של ידידות עמוקה? זה לא אמור להיות ההמשך
הטבעי לידידות עמוקה???
אירוני משהו? לא ככה?
האדם הכי יקר לי בעולם הוא כבר קצת פחות יקר לי, קצת פחות חשוב
לי
איך זה אפשרי בכלל אם לפני רגע אמרתי שאני רק רוצה לאהוב אותו
יותר? אז ככה:
חשבתי על זה ועליתי אולי על הגדרה חדשה, אחרת, ל 'חברה הכי
טובה', ל 'חברה', ל 'אישה' או ל 'אדם הכי יקר לי בעולם'
וזה הולך ככה:
האדם הכי יקר לך בעולם הוא זה שנותן לך לאהוב אותו בדיוק במידה
שאתה אוהב אותו.
אני לא מדבר על בכלליות, על בדר"כ, אני מדבר על כל הזמן, על
24/7.
אותו אדם למשל ידע לקבל את זה שאם התעצבנת עליו רגע לפני אז
כנראה שעכשיו, בזה הרגע, אתה אוהב אותו קצת פחות מהרגיל והוא
יקבל את זה בהבנה מלאה.
כנ"ל לגבי הצד השני, אם פתאום, תגיד לו באמצע היום בלי קשר
לכלום שאתה אוהב אותו ושהוא יקר לך, הוא לא יתהה מאיפה זה בא
לך, הוא רק יחייך את החיוך המתוק שלו (למרות שגם בונוס של
נשיקה קטנה לא יזיק...)
אולי דווקא, עם החשיבה על התיאוריה הזאת באה גם ההבנה המרה.
כי בעצם, גם אני שהגדרתי את עצמי ואף הוגדרתי על ידי אחרים כ
'חבר הכי טוב' לא הצלחתי לקבל את העובדה שהיא (טוב נו, אז אולי
אתם מכירים את הסיפור שמאחורי הסיפור ויודעים על מי אני מדבר,
אלה שמכירים אותי) אוהבת אותי הרבה פחות ממה שתמיד ייחלתי
וקיויתי שהיא תאהב אותי.
ולסיכום: אחת המסקנות הברורות היחידות שאני מצליח לחשוב עליהן
אחרי כל הנסיון שעברתי היא כזאת:
אל תחפשו את prince charming או princess charming כי גם אם
תמצאו אותו/ אותה לא מובטח לכם שהאהבה שתעניקו לו תתקבל כמו
שאתם רוצים שתתקבל. אל דאגה, אינני אומר שעליכם לוותר על החלום
שלכם לגבי איש/אשת חייכם. אני רק אומר שהנסיון שלי לימד אותי
שאשת חיי כנראה שתהיה זאת שתקבל את האהבה שאני בוחר להעניק לה
בכל רגע מחיי, ותעניק לי אהבה שאני בעצמי אוכל לקבל.
                                           
(קטע זה מוקדש בעיקרו לטלי אך לא רק לה)