הקיץ הזה תלבשי ירוק. ירוק-חאקי. דהוי. ובדרך-כלל, גם די
קרוע.
לא שיש לך הרבה ברירה. לא שיש למישהו מאיתנו הרבה ברירה. זה
צו האופנה של המסגרת הזו, הגדולה, שמחזיקה את כולנו בתוכה,
בני-נוער אתמול והיום, עכשיו, חיילים אוחזי-נשקים, שבמחי מילה
אחת מפי בן-גילם שדרגתו גבוהה משלהם יכולים למצוא את עצמם
חודש ויותר בלי לראות את אמא, אבא או החברה. ברוכים הבאים
לעולם שלפני העולם האמיתי.
בקיץ שעבר עוד הספקת ללבוש, לפחות עד היום ההוא בבסיס הקליטה
והמיון, גופיה צהובה על טי-שירט שחור צמוד שהחמיאו לגופך
והבליטו את העיניים הכחולות, וג'ינס שמכסה כמו ציפוי דקיק את
הרגליים והישבן. כל המקומות נכונים, כל הזויות סוגדות. וגם
אני, סוגד לך בפינת החדר במזבח הקטן והבלתי-נראה שהקמתי זה
מכבר.
וכמו בסוף כל יום, בקיץ הזה תלכי לישון ב22-23 בלילה, תשושה,
אחרי שעות בשמש קופחת של מדבר לא מוכר, שטח לא מסומן, כזו
שתדרכי בה רק בשנתיים האלה שבהם את קיימת בתוך המערכת ולא
מציצה עליה בעיניים תמהות מבחוץ. איך אז, בקיץ שעבר, היינו
הולכים לישון ב5- ו6- בבוקר, מחכים קודם כל לראות את השמש
זורחת עלינו, סוגרת את היום שהתחיל ב16- אחה"צ עם טלפון מתקתק
ומלא רמיזות. ואיך היום, ב5- ו6- בבוקר אנחנו מתעוררים לעוד
ביצה קשה, עוד גבינת קוטג' והטעם-לוואי הזה של כל דבר שבושל
בכלי עם האות צ' עליו.
וגם בקיץ הזה, כמו אז, לפני שנה שנראית כמו נצח מרוחק, תשמחי,
תתעצבי, תצחקי ותבכי. תקומי בבקרים מחויכת, או עצובה, תטעמי
מכל דבר חדש שתוכלי למצוא, במסגרת התנאים הקיימים. תתקלחי כמה
שיותר פעמים ותתבשמי, ולו כדי להרגיש את הריח המתוק שבנים
מריירים בגללו, ובגלל עוד כמה דברים.
אבל ההבדל הגדול, הוא שבקיץ הזה כבר לא תפגשי אותי. לא נשב
ביחד על ספסל בגן העירייה ונדבר על המורה להיסטוריה. לא נצחק
על מה שלבש היום עומר או על התחפושת המגוחכת של המנהל, ואפילו
לא תנסי להתקיל אותי בשאלות שרק את יכולה לחשוב עליהן על
אהבה, על חברים, על העולם. בקיץ הזה, כשאת והגבר שלך תשבו
במקומות שישבנו אז, אני ואת והאנחנו שהיה גדול וחזק יותר
מהכל, תחשבי על דברים אחרים. תשווי לנגד עינייך איך הוא מוריד
לך את החולצה הצבאית, פותח כפתור אחרי כפתור. איך הוא פותח את
החגורות, של שניכם, ושם את הכומתה על הכיסא ליד שלא ישכח אותה
מחר כשתחזרו לבסיס. אולי לרגע, כשהוא ינשק אותך, תיזכרי בי.
בטעם שהיה לזה, ביופי שהרגשת בוער בלב כשהשמש הזתה אותנו על
גבעה באיזה טיול.
ואולי, בעצם, הדבר היחיד שיעלה לך בראש יהיה כמה את נהנית
עכשיו, ותשכחי לגמרי את השנה שעברה. אף אחד מהם לא יפתיע אותי
- ובכל מקרה אני, אם תשאלי כל אחד שמכיר את שנינו, באמת
שהמשכתי הלאה. התקדמתי גם-כן, וגם לי יש תווית של צ' מוטבעת
על הלב במקום האותיות של שמך שפעמו בתוכו. אפילו הדמעות
שזולגות בכל פעם שאני רואה את התמונה שלנו מהטיול ביחד, אפילו
הן, מבעבעות בטעם של ירוק-חאקי דהוי.