כשמדי פעם הייתי נתקל בה בספריה הייתי מצטט בכל פעם איזה שיר
משירי נתן זך, שיר רומנטי, תמיד מרגש, ותמיד - אבל תמיד -
שלו. במבט מלא עייפות והבנה לאחור אני מבין שזה היה הרבה יותר
מהדרך שלי לשעשע ילדה צעירה, משהו שגדול מחיבת קצין לשעבר,
משוחרר וסקרן לנערה צעירה, שאת תחילת שנות התשעים עשתה
כלא-יותר מאשר רעיון מבצעי במוח הוריה. זה היה - זה עודנו -
מעין מרגש שנבדל משאר מהלכיהם התקינים של החיים, שלי ושלה.
חור-תולעת במרקם שסובב אותנו, של בילויים וחיפוש עצמי בשדות
עשבים למיני מיניהם עבורי או ספרי היסטוריה עבי כרס ודלי
עניין, בעבורה.
זה היה בערך   בשנה האחרונה לעשור הראשון, או השנה הלפני
האחרונה (איני זוכר ודומה שזה לא מאוד חשוב כבר) כשנכנסתי
לספריה העירונית בלב מלא חששות. וממה כבר יחשוש קצין משוחרר
שראה ושמע פצצות ליד האוזן, כשהוא נכנס לחנות שמשאילה ספרים
לציבור הרחב? מקנס, אלא מה. 'רק' עשר שנים שלא החזרתי את הספר
שהושאל בסביבות כיתה ה' לצורכי עבודה בספרות על "שימו לב
לסגול הרועד", והשד יודע מה הספרנית תעשה לי עם המקל הישן שלה
מעץ טחוב.
למרבה המזל, במקום להגיע מלכתחילה לעימות מול זו, חיכתה לי
הפתעה נעימה בכניסה. הייתה זו עדי, שלמדה איתי בתיכון. מסתבר,
שהיא כבר הייתה עמוק בלימודי התואר הראשון שלה, שנתיים ויותר
מאז השתחררה (לא כולם עושים 4 ו5- שנים של שירות, אחרי הכל).
היא ישבה לצד נערה צעירה, לכל היותר בת 15, וכנראה שלפחות שנה
פחות , שענתה לשם הכה-לא ישראלי אליסה. לא חיפשתי לשאול לפשר
השם, אבל עדי מיהרה להסביר שאליסה היא בת-דודתה שעברה ארצה
לפני שנה ומאז הן חברות הכי טובות, למרות פער הגילאים.
כך העברתי אחה"צ חביב ביותר, מדבר עם עדי, עת אליסה בוהה בנו
ברוב הזמן, מדי פעם זורקת הערה חיננית לאוויר אך בעיקר בוחנת
את ספר השירה שבידי, זה שאמור היה לשוב לידי הספרנית. לקראת
סוף השיחה, עת הייתי כבר עם רגל וחצי במורד המדרגות הרעועות
שמוליכות לתוך ומחוץ לבניין הנושן, זעקה אחרי "היי, שכחת את
הספר!". "הוא שלך אם את רוצה," עניתי מתוך שכאילו לא פי מדבר.
"באמת?", "כן, אבל רק אם תבטיחי להמשיך להגיע לספריה גם בלי
שחברות יגררו אותך אחרי הלימודים שלהם!". היא חייכה חיוך
אביבי, והסתובבה בהינף שיער ברונטי חלק חזרה לתוך הספריה.
המחשבה היחידה שלי כשנכנסתי הביתה הייתה שאצטרך למצוא ספריה
אחרת עכשיו - אך קרה והגורל זימן לי דייט נוסף עם אותה
ברונטית קטינה. היה זה ערב רביעי, גשם אנגלי דקיק ומעקצץ ירד
בחוץ ואני בדרכי הביתה, נתקל בלי משים בילדה שצעדה לה עם ספר
ביד ונגן מוזיקה כלשהו מחובר לאוזניה. כשנתקענו זה בזו לא
יכולתי שלא להרגיש חמימות דקיקה, ואולם התעלמתי מכך עד לכאשר
בהקו מולי צמד עיני אזמרגד תמהות. "היי!" פלטה ומיהרה לחבק,
ואני, בהלם הקליל של התקלות לא צפויה, רק השבתי כדברה ואת ידי
שמרתי לעצמי, במחשבה זריזה על חוקי העונשין. "קראת מאז?"
שאלתי בחיוך, והיא רק הנידה ראשה, וסימנה שהיא ממהרת ועליה
לסוב על עקבותיה. מתוך התיק שלה, שעכשיו כבר הופנה אליי מעבר
גבה, בצבץ "צפונית מזרחית" - קובץ שירה מאת נתן זך.
לא יכולתי להתאפק. יומיים לאחר מכן מצאתי את עצמי בספריה
העירונית, ותוך שאני קולט את מבטה הנוגה מרים ראש בין מעיל
וספר ומתיישר מולי, העזתי רק לדקלם ככסיל, מילים סתומות מספר
שירה שזכרתי. זך.
כך נמשך הדבר. שבועיים, ושלושה, וחודש, הייתי מבקר אחת לכמה
ימים בספריה, ורואה אותה, תמיד שם, תמיד באותו מושב, ולמול
חיוך מבויש מדלקם עוד שורה ועוד שורה, שירון לצד מילה סתומה,
ולא מצליח להוסיף דבר מעבר לכך, לא מגע ולא אימרה, לא חיבוק,
לא נשיקה, לא ברכת ערב טוב. מחייך חיוך מפגר, ונבלע בחזרה
ברחוב.
כשפגשתי את עדי בשנית, בערך חודשיים אחרי אותה פעם שזימנה לי
מפגש עם אלילה ברונטית לעתיד, זה כבר נגמר בהרבה יותר משיחת
חולין. וכשהתעוררתי במיטתה בבוקר שלמחרת, אפוף עשן סיגריות
ואדי אלכוהול (ושאר מיצים מהדהדים) ולמולי עומדת בגופיה
ומכנסיים קצרים ילדה בת 15 עם חיבה לשירה משובחת, כבר לא
הייתי אחראי למעשי.
שאר הדברים כפי שהם חתומים על גזר דינם של ימי אינם ראויים
להרחיב בהם, לא משום שאין בהם הנאה. משום שיש בהם הנאה גדולה.
ולא משום שאין בהם תשוקה - תשוקה זרמה באותו יום בנימיי
הקטנים ביותר. אלא משום שלא הייתי יותר מגבר טיפוסי, המנצל
תמימותה של זו, ואני - איני מחשיב עצמי טיפוסי כלל וכלל.

והנה אני עולה על הבמה, ומצהיר למול הקוראים הישרים, כאילו
הייתי הומברט הומברט,
"אני כמו חיה רדופה, רבותי, מפני, אבל תהיה זו שטות
-אני אומר לעצמי ומתבונן בחומרה בידי-
תהיה זו שטות גמורה לומר בהצטדקות,
שאני כמו חיה רדופה מפני, רבותי". (וכשאצטרך נתן זך).