השמים כסופים היו,
הירח ממרומיו זרח ונצנץ.

לבדנו- היא ואנוכי.

ליטופי כה רכים
עיניה חודרות,
משדרות לי, בלי לומר, רצונה.

עורה כה חלק למגע,
רגלה חטובה, איתנה.
מה עליי לעשות כעת?
הייתי אובד עצות,
אך אזרתי עוז
ושלחתי ידי ברעד אל דדיה.

לעולם לא אשכח כיצד הייתי נפחד,
בלב הולם הבטתי אליה
ואז לאיטה היא פישקה
לפתע פתאום את רגליה המצויירות.
ואז בלי בושה וחשש,
התחלתי נלהב ונמרץ
ותוך שניה או שתיים
הנזול הלבן פרץ.

הכל הסתיים בכי טוב,
זה ממש לא היה נורא,
כאשר לראשונה בחיי
חלבתי פרה.