נורא קשה לי בלעדיה, אני מרגיש ריק מבפנים, הגעגועים הורגים
אותי.
כבר 7 שנים שאנחנו ביחד אבל אנחנו לוקחים את זה לאט, היא גרה
בבית שלה ואני בבית שלי, גם כשהיא באה לישון אלי היא מכינה
לעצמה בית קטן בתוך הבית שלי. כמו ילדים קטנים שמשחקים
בקאמפינג רק בתוך הבית.
היא משוגעת עלי בדיוק כמו שאני עליה. היחסים בינינו לא מובנים
בידי רבים, הם לא מבינים איך יכול להיות שאנחנו ביחד, שאנחנו
ממשיכים לזהות אחד את השני מבלי לריב, איך אני היחיד אותו היא
לא נושכת, גם עם מדובר במשחק וגם כשמדובר ברצינות.
אנשים מרימים גבה לאורך היחסים שלנו למרות השוני הברור לעין
בינינו. היא אישה של קיץ, היא אוהבת לשכב לה בשמש החמימה
ולהשתזף בזמן שאני איש של חורף, אני אוהב גשם ואוכל חם. איך
קרה שמתוך כל סוגי היצורים בעולם ובתוכם הנקבות, קרה שהתחברתי
כל כך טוב לצמחונית, אני שעל פי מוצאי מחוייב לאכול בשר, אני
טורף כל דבר שזז. בין עם זה דג חרב, פרה או חזיר בר וכל מה
שעולה לי לראש בזמן שאני נותן ביס הוא המשפט המפורסם של פומבה
"האקונה מטאטה" ונהנה מכל ביס בבשר.
גם כשאני כן אוכל אוכל צמחוני, אין ספק שההבדל בינינו גדול.
אני איש של כרוב לבן, עגבניות ומלפפונים והיא, היא נשארת בחסה
שלה, פרחים למיניהן בצבע כתום ומנטה, עוד צמח שאני שונא. כאילו
והיא בחרה את המאכלים שלה בכוונה לפני שהכירה אותי על מנת שלא
תתחלק עימי באוכל שלה.
למרות הכל, כשאני מגיש בפניה את האוכל היא משחקת איתי ומקניטה,
היא מכינה אותי לאחר כך ובמקום לפנות עצמה לאוכל היא עוקבת
אחרי, משחקת עימי תופסת שלפני האוכל כשדי לפתוח את התיאבון.
היא יודעת שאני אוהב לשחק הרבה והיא משתפת פעולה, רק כדי לראות
אותי מחייך, גם כשהיא ממש ממש רעבה. זו הדרך שלה לומר לי כמה
היא מעריכה את זה ואת כל מה שאני עושה למענה.
זאת מוביל אותנו להבדל נוסף בינינו, הבדל שהיה עלול להפריע
אילו הקשר שלנו לא היה מיוחד כל כך. אני איש של דיבורים, אני
צוחק הרבה, אני מראה את הרגשות שלי ועולה על ראש חוצות כדי
להצהיר את אהבתי. היא לעומתה בשלה, היא מופנמת, לא מדברת הרבה,
יש שיגידו אפילו ביישנית למרות שקנאית במידה כזו שמעלה חיוך כי
אני יודע שאכפת לה ממני למרות הכל.
אבכל ככה זה, פעם, בדירה הישנה היינו ישנים תחת אותה קורת גג,
למרות הבית בתוך בית שהיא נהגה לישון בו, היא הייתה מתעוררת
וצופה בי ישן, מחכה שאני אקום להכין ארוחת בוקר לשנינו, היא
הייתה מבלה לצידי בלילות הארוכים של שנות העשרה מול המחשב
ותוכנות המסרים. היא הפכה יחד איתי את השעון הביולוגי ככה
שבמהלך החופשים אני אחיה תחת שעון ארה"ב שם היו רוב חברי.
עברנו הרבה ביחד, כמו שהיא איתי אני איתה.
עכשיו שעברנו דירה לבית, היא עדיין כאן, אומנםן כבר לא תחת
אותה קורת גג אבל עדיין כאן. היא לא עוזבת ומחכה כל בוקר שאני
אקום להכין ארוחת בוקר ואשים לה על כר הדשא הגדול, היא מסתובבת
לה בחופשיות וישנה במהרה משלה, ככה זה כשהצבה שלך מפתחת רגשות
ומזהה אותך ואתה יחד עם שאר חברי המשפחה מקבלים אותה לחיק
המשפחה ומטפלים יותר טוב מאשר בעצמינו.