היא התעוררה בבהלה בשעה מוקדמת בבוקר וגילתה שסביבתה מימית
וקצת דם היה מסביב. היא לא הבינה כל כך בהתחלה מה קרה, אחרי
הכל זה היה ההריון הראשון שלה והיא הייתה רק בחודש השישי. אחרי
כמה רגעים קלטה שהמים שלה ירדו ושעוד מעט יחלו הצירים. כל
האחרים שהיו סביבה ישנו עוד שינה עמוקה, בורחים מהמציאות בהם
הם חיים והיא, היא התחילה לדאוג מכיוון שאת האישורים שלה להגיע
לבית חולים דרך המחסומים עוד לא השיגה. הכל התחיל ברגל שמאל.

היא רצה לכיוונו של בעלה, מנסה להתגבר על הכאבים החזקים באזור
הבטן, כשהגיעה החלה מטלטלת אותו כדי שיתעורר. הוא פקח את עיניו
חצי ער חצי ישן, מעביר את אצבעות ידיו עליהן במהירות ובחוזקה.
"התינוק , התינוק".  לא היה צורך ביותר ממלים אלו כדי שיתפכח
מייד, "מה קרה" שאל בפחד, "מה קרה לו", "לא קרה לו כלום, אבל
המים ירדו", "ומה עם האישורים?", היא דממה. איך שהבין קם
בזריזות  על רגליו והרים אותה על ידיו כשהוא רץ עמה אל הרופא,
"אולי לא נצטרך  להגיע בכלל לבית החולים", חשב, אולי הם לא
ייאלצו לעבור את הסיוט שאחרים עברו בעבר כפי ששמע. כאשר גם
הרופא נעור משנתו,  מיהר לבשר בפניהם את הבשורה המרה. "אני לא
במצב לטפל בך" אמר, "תינוקך הוא פג  ואין לי כאן כל עזרה, הוא
ואת יכולים למות אם תישארו פה, אין ברירה אחרת מאשר לנסוע
לביה"ח".
במצב בו עמדו לא הייתה להם אפשרות לתמרן  והרופא הזעיק
אמבולנס. 4 מחסומים בפניהם וכל אחד בתוכו קיווה כל כך שאולי
הפעם הירוקים ייתנו להם לעבור, ייתנו להם לחיות.
כאשר סופסוף הגיע ,ללא צוות שיטפל בה לאורך הדרך, השמש החמה של
אוגוסט עלתה, והם חשו בחום היוקד שורף את עורם. "אישורים
בבקשה" אמר הנהג בנוקשות כאשר מולו היא נאנקה מכאבים. שניהם
שתקו שתיקה ארוכה ללא תזוזה, לא יודעים מה צופה גורלם. "מה אתם
עצים?, איפה האישורים שלכם???" חזר באותו טון מצמרר. "תסלח לי
אדוני" אמר הבעל והמשיך "אבל הלידה היא בטרם עת, לא קיבלנו
אותם עדיין". "יש או אין לכם אישורים?" שאל בחריפות פעם נוספת.
"אתה לא מבין" ניסה הבעל להמשיך אך הוא קטע אותו "אני מבין רק
שני דברים, או שאתה נותן לי אישור ואני מוציא אותך מפה לבית
חולים או שאתה לא ואני חוזר חזרה ואתה נשאר, מובן?". שנאה רבה
דיברה מגרונו, במחשבותיו, לא יכל לסבול אותם ורצה כמה שיותר
מהר להסתלק. "אני עלולה למות, בבקשה עזור לנו" ביקשה האישה
כמפלט אחרון. שינוי כלשהו עבר בהתנהגותו של הנהג כששמע  הפעם
את האישה בתחנוניה לעזרה, הוא החל פתאום מהרהר, כאשר סימנים
ברורים של התלבטות ניכרו על פניו. ברצון לא רב, הוא הסכים לפתע
לקחת אותם. אולי זה היה טוב לב רגעי או שאולי צווחות האישה היו
כה נוראיות עד שמוסר מצפונו שכנע אותו לעזור לאותם מסכנים
ולדאוג שיעברו את היום בשלום. על כל פנים בפניהם עמדו מכשולים
קשים יותר, הוא הפעיל את הסירנה והחלו לנסוע.

במחסום הראשון  הירוקים הבחינו באישה הסובלת ובבעלה התומך ובלי
הרבה מחשבה פתחו את השער. במחסום השני הנהג הסביר להם את
הסיפור ואחרי כמה דקות בהן שוחחו עם איש בכיר יותר ככל הנראה,
פתחו גם הם את השער. תחושות של תקווה עלו וגאו בליבם, הם
התחילו לחשוב כי בכל זאת  יש אנושיות בצד השני.
הנסיעה עד למחסום השלישי הייתה ארוכה ורבת תלאות, היא כבר
הייתה בחצי הדרך למוות והדבר היחיד שהותיר אותה בחיים היה
התקווה הגדולה, התקווה לחיים.
"אישורים"  אמר הירוק בקול חד שלא משתמע לשתי פנים. הנהג הביט
בו במבט חסר אונים והוא חזר "אישורים!". הנהג, כמו בפעם
הקודמת, החל בהסבר מתומצת וברקע נשמעו זעקות האישה הקוראות
לגאולה. בחוסר הבנה , הוא הורה לנהג להסתובב ולהחזיר אותם.
"אתה לא שומע אותה?!?, היא צריכה טיפול מיידי!!" הוא מסביר. "
זה מאד מרגש וזה באמת מאד חבל, אבל לך תדע אם זאת לא הצגה" אמר
בחוסר רגש מוחלט על אף שקולות האישה חדרו עמוק לתוך גופו. "זה
נשמע לך כמו הצגה???" ניסה לשכנע אותו הנהג ללא הצלחה. "תשמע,
אני לא מבקר תיאטרון, וייקרעו לי את התחת אם מישהו מהליצנים
האלו עובר בלי אישור אז סע חזרה לפני שאני מוציא את כולכם
מהרכב ומחרים אותו". הם המשיכו במשחק הפינג פונג הזה כמה דקות
עד שלירוק נמאס. "יאללה, כולם החוצה" הוא צעק כשרובה האם 16
שלו מכוון כלפי הנהג. "אתה לא רציני" אמר הנהג. "אני הכי רציני
שיש, אם לא תצא אני מתחיל לירות". אחוזי פחד וכאב, יצאו הבעל
והאישה אל מחוץ לאמבולנס אל השמש הלוהטת.  כעת רמת התסכול של
הבעל הייתה כה גבוהה והוא לא יכל לשלוט בעצמו, הוא צעק משהו
בערבית והחל לרוץ לכיוון הירוק, באופן מיידי הירוק כיוון את
הרובה וירה ירייה מחרישת אוזניים.
רגע אחד עוד היה הבעל בחיים, ורגע אחר כבר היה מת.
הנהג, אחוז טרור, אולי מוג לב או אולי פשוט עוד איש שחושש
לחייו ברח מהמקום.
ולגבי האישה, היא נשארה לה לגווע בצד הדרך.  מיוסרת מכאבים
נשמה את נשימותיה האחרונות והלכה לה יחד עם תינוקה שלא זכה
לראות אור יום אחד.
"עוד משפחה ערבייה על המצפון שלי, שיילכו לעזאזל כולם, איך
אנחנו נוהגים בהם ברחמים ואיך הם מחזירים לנו" אמר הירוק לירוק
השני שעמד איתו במחסום, "אם היית שואל אותי אני מזמן הייתי
נכנס ויורה בכולם", הוא הדליק סיגריה, וסיים.