הורדתי חולצה.
כך יותר קל להרגיש את
הצמרמורות.
כל צליל, כל תו מנגינה,
הזרם בועט בי בעמוד השדרה.

הסתכלתי בראי.
כל כך יפה הדמות שמולי,
הזכוכיות שברו אותי, ניפצו לרסיסים,
ואני מגרד את הצלקות.
והראי בוהק ומחייך,
הוא יזכור אותי.

רוצה שנייה,
רוצה דקה,
הציור התמים,
תווי הפנים,
המחשבות על כל אלה,
משתבחים עם השנים.

הראי הוא דיוקן אישי.
אך, כאשר אני מסתכל בעיניים,
אני בעצם רואה אותך,
אני רואה אותי,
ומתחבר עם הנשמה שמתחבאת בפנים.

הסתכלתי בראי.
כל כך יפה הדמות שמולי,
הזכוכיות שברו אותי, ניפצו לרסיסים,
ואני מגרד את הצלקות.
והראי בוהק ומחייך,
הוא יזכור אותי.