"אומאמי! אומאמי!"
אני פוקח עיניים. החדר עדיין חשוך למדי. בחוץ עוד יום מתחיל
לאיטו.
"אומאמי! אומאמי!"
מבט קצר לשעון המעורר. שבע עשרים. "כוס אמק" אני מלמל "שוב
הגברת עם החתולים העירה אותי בשבע לפנות בוקר"
"אומאמי! אומאמי!"
אני קם. מתלבש ומצחצח שיניים. רבע שעה ואני כבר מחוץ לדלת.
"בוקר טוב מר ענבי" אני שומע. היא עומדת שם, בת חמישים בערך,
שיער קש שחור, פנים אפרפרות ושמלה פרחונית. לרגליה קופסאות עם
מזון חתולים וחתולי הרחוב הדשנים עומדים סביבה ואוכלים את
ארוחת הבוקר שלהם. "בוקר טוב" אני מלמל והולך. כבר שנה אני גר
כאן וכל בוקר וערב אותו ריטואל קבוע - מגיעה הגברת מהבניין
הסמוך, שאת שמה אינני יודע עם מזון חתולים, נעמדת מתחת לחלון
שלי בקומה הראשונה וקוראת "אומאמי! אומאמי!" ואז הם באים
ונאספים. לעיתים, מגיעים שכנים אחרים מקומות אחרות ומבניינים
אחרים לשמע הקריאות ואז מתפתחות מריבות. השכנים רוצים שהגברת
עם החתולים תפסיק להאכיל את חתולי הרחוב. "זה מביא מחלות!"
צעקה פעם השכנה מקומה חמישית "החתולים השמנים שלך לא צדים את
עכברי הגינה!" רטן פעם קשיש מקומה שניה. אבל היא - היא בשלה.
יום יום. בוקר וערב - "אומאמי! אומאמי!". והחתולים באים.
והשכנים כועסים.
"היא משוגעת ערירית" אמרה לי פעם השכנה מקומה חמישית "אף אחד
לא הסכים להתחתן איתה אז נשארו לה רק החתולים". שתקתי. ריחמתי
עליה ושמחתי שאם לא בני אדם אז לפחות החתולים מצילים אותה.
בלילה, כשחזרתי ראיתי את קופסאות המזון שנותרו מארוחת הערב.
חתול לבן שמן, עם כתמים שחורים עמד שם ליד אחת הקופסאות הריקות
וחיפש שיאריות. לפתע שמעתי "אומאמי! אומאמי!" מדירת הקרקע
בבניין הסמוך. החתול הסיט את ראשו לכיוון הקריאה והחל צועד
לקראתה. היא עמדה במפתן ביתה וקראה לו "אומאמי! אומאמי!" והוא
בא. לאט אך בעביות. כשנכנס פנימה, סגרה היא את הדלת. מאז נעלמו
עקבותיו...



אומאמי - (מתוך ויקיפידיה הערך "טעם") -
הטעם אומאמי מורגש בנוכחות מונוסודיום גלוטמט על הלשון. טעם
זה, אשר קיומו התגלה לראשונה רק בשנת 1908, קשה להגדרה: אומאמי
מקנה למזון עושר, מרקם, "נפח" או "גוף", פיקנטיות והרגשה
"בשרית".