והיה ברור לאיילת, שאם יש דבר אחד שחשוב להספיק לעשות איך
שהיא מגיעה הביתה, ושניה וחצי בדיוק, לא יותר, אחרי שהיא
מורידה את המדים ומתמקמת בנוחות בתוך טי-שירט עם צווארון גזור
ומכנסי-פיג'מה דהויים, הרי שהדבר הזה הוא להספיק לסגור את
המתנה ליום ההולדת של יואב.
באוטובוס, בדרך מהבסיס לתחנה המרכזית בטבריה, ישבה עם אחד
המפקדים של הפלוגה השנייה, זאת שהמד"סניקית שלה, נטלי, החונכת
שלה, עוזבת בסוף החודש הבא לטובת סמים קלים בגואה וגרורותיה.
היה דווקא נחמד: הוא חמוד ברמות קשות, מצחיק, וכל הדרך, וזו
וואחד דרך, הוא רק התרכז בלעשות לה חמים ונעים. אם לא בין
הרגליים, אז לפחות בבטן.
יניב, קראו לו. מהרצליה או כפר שמריהו או מקום מיוחס כזה. הוא
סיפר קצת, על איך זה לישון 4 שעות בלילה, לקום באמצע כי לאחד
החיילים נשברה המיטה. לוותר על ארוחת בוקר ולפעמים גם על
צהריים וערב לטובת חצי שעה של היטרקות טוטאלית על המיטה
הצרפתית החצי-שבורה, זו שעוד נותרה לו אחרי שנתן את התקינות
לחיילים, שיהיה להם איך לישון. "אני לא יודע אם תוכלי לתפוס
איך זה מרגיש, אפילו שאת עובדת איתנו כל הזמן, אבל יש בזה
סיפוק שלא תוכלי למצוא בשום מקום אחר". היא באמת לא הצליחה
להבין איפה כאן הכיף. מסכן, היא חשבה, יושב ומספר לה בעיניים
נוצצות על תלאותיו כדי שהיא תרגיש טוב עם עצמה, עם השבוע
הלא-מעניין והעייפות מהמדים שמהדהדת גם במי שזה עתה עטה על
גופו ירוק. אם הייתה במקומו כבר מזמן הייתה עוצמת עיניים,
לתפוס עוד שעה וחצי של שינה עד ליעד.
אבל למזלה של איילת, היא לא הייתה הוא; מה שהיא כן הייתה, וזה
כבר תיאור מצב במקרה האובייקטיבי, זה מד"סניקית חמודה,
בלונדינית ירוקת עיניים ונערה עם חיוך כל-כך תמים, שכל מי שרק
ראה אותו יכול להישבע שאין לה חצי מושג על פירוש המילה
'ייגרמייסטר', שלא נאמר 'תנוחה מיסיונרית'. והיא הייתה מרוכזת
לגמרי במחשבות. לו היה יניב יודע על מה, כנראה שהיה משתתק
ונרדם.
עכשיו, אל תבינו לא נכון - זה לא שהוא בחור לא-רגיש ואנוכי.
ממש לא. פשוט, אם הייתם אתם יושבים ליד מישהי באוטובוס בחזרה
משבועיים של תשישות בצבא, ובראשכם ההכרה שהדבר היחיד בראש שלה
עכשיו זה איך לסדר מתנה ראויה לחבר שלה לשעבר שזרק אותה לטובת
משקי"ת ת"ש מגבעתי... ובכן... קשה להניח שהייתם רואים לנכון
לפצות את הפה בכלל.
באיזשהו שלב באמצע הדרך, הוא נדם לכמה דקות אז איילת הוציאה
את הנגן אמ.פי שלה והחלה מאזינה. לא עברה שנייה ונפגשו עיניה
באלו של היושב לצידה, ופיו ממלמל מעבר לענני סאונד מלאכותיים,
"זהו, נטשת אותי לטובת המוזיקה?" מובן שלא, חשבה לעצמה, ובלי
מילים הסירה את האוזניות ופתחה במונולוג מסעיר על טבעם וטיבם
של נהגי אוטובוסים צבאיים.
בטבריה הם ישבו יחד אולי עשר דקות. היא הזמינה אותו לשבת יחד
על לאפה עם צ'יפס וכל התוספים הנלווים עד שיגיע האוטובוס שלה
והוא נענה בתמימות, בטוח שהנה הנה, הגורל זורם בכיוונו. אמנם,
זכר, היא אמרה משהו על המתנה שהיא מארגנת לחבר שלה לשעבר, אבל
למי אכפת, הרי הוא לא יותר מאשר זיכרון, אפילו אם טרי למדי.
הנחה שיסודה בטעות, אבל את זה יודעים אני ואתם, ולא יניב.
עשר דקות אחרי-כן, כשכבר התנדפה כמו רוח סתיו בין האוטובוסים
הדרים בין תחנה למשנתה, יכול מאוד להיות שהבין את מידת האשליה
שהצליח לטפח בשעה וחצי-שתיים של נסיעה בודדה בצפון הארץ
הירוקה. וכמה שעות טובות אחרי כן, כשישב על המיטה עם
חצי-דמעה, מבין שעוד שעה וצי של שינה חמקו-ברחו לו, ונעל
נעליו לקראת עוד מסיבה נטולת-רעיון וסיבה רצינית, היא הייתה
כבר שיכורה לגמרי, בדרכה שלה. מבוסמת בריח זיעה ומיצי גוף,
קצת שלה, קצת שלו, ומחייכת את החיוך התמים שלה, עם הקמט הקטן
באף כשהוא מביט עליה מהלמעלה במבט מסופק. ולרגע, רק לרגע,
נזכרה במפקד החמוד מהאוטובוס, זה שהנעים לה את רוב הנסיעה
הביתה. והיא חשבה, איך בניגוד מוחלט אליו, יואב עושה לה עכשיו
גם-כן חמים ואפילו מאוד מאוד נעים, אבל לא בדיוק בבטן - אלא
כמה סנטימטרים יותר למטה, ועוד כמה סנטימטרים פנימה.