סוף העולם ג' :
היא התלבשה והתאפרה. אולי התלבשה יפה מדי- לפחות ככה הרגישה.
שמה את המעיל ויצאה החוצה. היא הרגישה חשובה מאוד- לא בדיוק
חשובה... היא הרגישה יפה מאוד- תחושה שהייתה נלוות אליה רק
כאשר הייתה בדרך ל מקום חשוב. אך הפעם הייתה זאת סתם פגישת
חברים. אך בכל זאת...
בתחזית, שהספיקה לשמוע בחטף דרך זרם המים כשהתקלחה, אמרו שצפוי
מזג אוויר משונה לעונה- יהיה קר. היא אהבה חורף. עונה שנתנה לה
להרגיש טוב עם עצמה. ואהבה גם מעילים.
ובדרך, הדרך הקבועה לבית הקבוע שלהם, כהרגלה הסתכלה. מאוד אהבה
ללכת ולהסתכל- שלוליות עכורות על הרצפה, חתולים יגעים מיום
ארוך. אחרי הפינה היא ראתה אותו.
הוא אף פעם לא נהנה באמת מהחורף, אך במיוחד לא סבל אותו כשבא
בהפתעה. הוא הלך בהליכה המשונה שסיגל לעצמו במהלך השנים- הליכה
סהרורית שכזאת, כאילו הוא לא באמת סגור אם הוא כאן או לא.
הם נתקלו אחד בשני בטעות. הם ליתר דיוק, כל הזמן, נתקלו או
התקילו אחד את השני, אך בד"כ זה היה בכוונה. הפגישה ערערה את
שלוות הרחוב של שניהם, והם שרכו את דרכם בשתיקה אל עבר הפגישה
המתוכננת מראש, שלפתע לא קסמה יותר לשניהם.
הם אף פעם לא באמת סבלו אחד את השני- זה מה שהם הקרינו כלפי
חוץ תמיד- לפחות. אף אחד אף פעם לא חשב על האפשרות האחרת.
שאולי- בשינוי של גישה, הם יוכלו לגלות כאן משהו חדש.
החום מהמזגן בבית הקפה הכה בהם כשנכנסו פנימה, ומייד אתרו את
הסיבה שלשמה הם כאן. עוד מסיבת יום הולדת שגרתית.
החבר הכי טוב שלו התקרב אליו בחיוך זוהר.
"מה הוא מחייך כל כך.."
הזמין לעצמו קפה, והשתדל לא להראות שונה, בודד. כמו שהיה באמת.
הוא לא הבין למה הרגיש ככה. התחושה הזאת נפלה עליו רק היום.
בעצם- רק היום בערב- כשהחשיך. פתאום נפלה עליון תחושה מוזרה-
מעין התגלות.
"...אני חייב להספיק..." מן משפט חסר פשר שכזה שצץ ממעמקי התת
מודע שלו והמשיך להבהב במוחו- ללא שום מהות. תמיד השתדל לחיות
את חייו במקסימום האפשרי. עכשיו הוא מרגיש שהוא מבזבז את הזמן.
הוא עזב את הקפה המר ממילא ויצא החוצה. גשם כבר הכה. אך הוא לא
הצטער שנטש את המעיל בפנים.
הוא ישב על החומה בחוץ. דברים ( התחילו) נראו שונה.
היא דיי נהנתה מהאספרסו שלה., אך המסיבה- פגישה הזאת החלה
להיות משעממת, ומן כבדות כזאת שבזמן האחרון הייתה באה וחוזרת
אליה בדרך קבע תפסה אותה שוב, מן דיכאון כזה.
היא כבר הרבה זמן הרגישה לבד- אבל אף פעם לא נתנה לזה להגיע
אליה- לדכדך אותה. תמיד שמרה מן טווח בטחון ממנה אל הבדידות.
פתאום זה נפל בבום. רצתה לבכות. רצתה להיות עם מישהו- להרגיש
נאהבת.
לא הבינה מ קורה פתאום לה. תקף אותה צורך לסגריה.
"...התחושות שלי משתגעות. מה קורה כאן?. כבר שנים שלא
עישנתי..." לקחה סיגריה ממשהו ויצאה החוצה. הגשם שימח אותה
משום מה.
אומנם לא הצליחה להדליק את המצית, אך הדחף כבר נעלם.
ראתה אותו. התיישבה על החומה.
שתיקה.
הוא הסתכל אליה בזווית עיניו, היא ראתה את המבט והסתכלה בחזרה.
הם התקרבו. הם התקרבו יותר, במן רצון בלתי מוסבר שכזה. היא
נפנתה אליו- ברקים הרעידו את השמיים. היה ניתן לחוש את המתח
החשמלי באויר. רוחות נשבו באוזניהם, העיפו עלים ואבק לכל עבר.
הוא הסתכל עליה. היא הסתכלה עליו.
הם פתאום הבינו.
סוף העולם.
(הוא נגע בה. אנשים עושים דברים מוזרים כשבא סוף העולם. ההבנה
פתאום קבלה משמעות. שפתיהם נגעו זאת בזאת. משהו שאפילו סוף
העולם לא יכול לעצור) |
