פרק 1 - משאלה
יואן היה בדרכו אל ארץ הצפון, וכשיגיע, הוא ילך הישר לארמונו
הענקי של המלך, ומשם הישר אל המלך הגדול, ליאנג בכבודו
ובעצמו, שקרוב לוודאי יהיה מוקף בעשרות או אולי מאות שומרים,
שברגע שיינתן להם הסימן הכי קטן, ראשו וגופו כבר לא יהיו בקשר
מתמיד אחד עם השני כפי שנהגו תמיד.
לכן הוא קיווה עד מאוד שהמלך ליאנג הוא מלך ישר, טוב לב,
אדיב, חכם ועוד עשרות התכונות החיוביות המסופרות עליו, אבל זה
כמובן תלוי מי מספר עליו, שכן היית יכול לשמוע איזה שמועות
שרצית על איזה מלך, אם רק היית שומע אותן במקומות הנכונים לשם
כך וברגע שיואן שמע שמלך ארץ הצפון הוא בהחלט לא מאותם מלכים
שהורגים שליחים על חדשות רעות הוא החליט ששמועה זו מספיקה לו
והוא אינו זקוק לעוד שמועות, וזאת מפני שלא היו בפיו חדשות
טובות כלל, למען האמת הוא עמד למסור למלך את החדשות הכי רעות
שמלך כלשהו היה יכול לצפות להן, והוא שנא את עבודתו יותר
מתמיד.
"ברכות", פתח יואן לשומרי שערו הראשי של הארמון, "אני שליחו
של המלך דווי, שליטה הגדול של ארץ המערב המבקש להעביר הודעה
חשובה אל המלך ליאנג, שליטה העצום של ארץ הצפון. אנא הובילו
אותי אל מלככם."
להציג את מלכך שלך כמלך גדול ואת המלך השני כעצום היא רק אחת
מעשרות טכניקות של שליחים שבהם שלט יואן, שהפכו אותו לשליח
מצטיין כל כך, או במילים אחרות, שליח לא מת, ולכן כבר תכנן
לעגל את נאומו בפני המלך בצורה כזאת, שירצה להחזיר תשובה אל
מלכו שלו, כי הרי זאת הייתה אחת הטכניקות הבסיסיות של שליח
טוב, אם המלך הזר רוצה להחזיר תשובה, הוא תמיד יעדיף להשתמש
בשליח הנוכחי במקום לסכן את שליחיו שלו.
שני שומרים ליוו אותו אל חדר מפואר וגדול שבו, במרחק של בערך
עשרים צעד ממנו, ישב המלך על כס המלכות ונראה בעיצומה של שיחה
להוטה עם כמה מיועציו.
ובפינת החדר היה נוכח דרקון! אין פה מקום לטעות, זה היה דרקון
לבן, והוא דיבר עם איזה איש זקן.
יואן, אשר ראה הרבה דברים, והרבה דרקונים, ואף שמע שבממלכת
הצפון בזמן האחרון הצליחו לקדם משמעותית את היחסים עם
הדרקונים לא יכל להאמין למראה הדרקון המדבר עם אדם כאילו היה
חברו.
בכל התקופות ובכל הממלכות הזכורות לו, דרקונים שנאו בני אדם
ובני אדם אהבו להרוג דרקונים.
אחד מהישגיו הגדולים של דווי היה שלאחר שהשמיד בהצלחה עשרים
ושמונה דרקונים, השאר עזבו את ארצו ולא חזרו. אף אחד לא חשב
שיתאפשרו קשרי ידידות עם אותם יצורים, אבל הנה המלך ליאנג
הצליח, והרוויח את הנשק היעיל מכולם.
אחרי מספר רגעים הבחין בו המלך, סימן ליועציו לשתוק ולאחר
סימן לו ולשומרים עליו להתקרב.
הם התקרבו עד למרחק של עשרה צעדים ויואן כרע על ברכיו וחיכה
לרשות הדיבור.
המלך נתן את הסימן ויואן נאם את נאום ביקורו, כפי שנתן לשומרי
השער רק עם קצת יותר כבוד.
"דבר שליח מארץ המערב", אמר המלך, "אמור את אשר באת לומר."
"המלך דווי חולק עליך לגבי שיוכם של שטחים גיאוגרפיים מסוימים
ועל מנת להחיש את תהליך פתירת המחלוקת הוא בוחר להשעות זמנית
את הסכם השלום", או בקיצור מכריז עליך מלחמה ומקווה שתמות
במהירות האפשרית, "ומחכה בקוצר רוח לתשובה על מנת לחסוך
עימותים אפשריים."
איך שיצאו מילים אלו מפיו, ידע יואן שהוא שגה, הוא לא היה
מיומן בלעגל הכרזות מלחמה והוא היה די בטוח שהוא ידע מה
התשובה שכל מלך היה רוצה להחזיר במצב כזה: סוס דוהר ועליו
שליח בלי ראש.
הוא חשוב כמת...
"עובדה זו מצערת אותי..." השיב המלך, "אמור למלכך שאני בוכה
על מות אנשיו ומקווה שהוא ישקול שנית את החלטתו."
תשובה זו הפתיעה את יואן והוא הרגיש שבזה הרגע חזר מארץ
המתים, או לפחות כמעט חזר, אך עוד חוק חשוב הוא לא לבזבז אף
זמן מיותר, הוא קד קידה עמוקה, התרחק בהליכה אחורה כעשרה
צעדים וקד שנית, ועכשיו הוא הסתובב ופנה ללכת ולמרות שידע
שכבר עבר את החלק המסוכן, שלב ההליכה היה המפחיד מכל, הוא
דמיין את המלך בזה הרגע מסמן לאחד מקשתיו שמכוון קשת ערוכה אל
עורפו. אך דבר לא קרה.
כנראה, בכל זאת, מארבעת מלכי ארץ אזו, ליאנג הוא היחידי שבאמת
היה טוב לב כמו שמספרים, וכשיצא מהארמון והתהלך בגנו היפיפה
של המלך, ראה שלוש גננות צעירות מטפלות בשיחי הוורדים וצוחקות
עד דמעות מבדיחותיו של גנן זקן שעבד בסמוך עליהן ואלו נראו
ליואן מאושרים באמת, אושר אמיתי באמת ובתמים ומראה זה אימת
ליואן את אשר חשב על מלך ארץ הצפון ולפתע הרגיש דמעה יחידה
הנופלת מלחיו ונוחתת על אחד מפרחי הגן היפיפה.
בצאתו מארץ הצפון שמע יואן לפתע צחוק ילדים. הוא סטה מהשביל
שבו הלך והתקדם כמה צעדים בכיוון הצחוק. לפתע נגלה לפניו כפר
יפיפה שנראה כאילו היה מורכב רק מילדים. הם שרו שירים מטופשים
ורקדו סביב באר הכפר ויואן רק חשב כמה הוא היה רוצה לגדול
ולחיות במקום כזה לנצח נצחים ולא לצאת ממנו לעולם. הוא המשיך
לבהות בכפר כמה רגעים ארוכים עד אשר הרגיש את דמעתו השנייה
לאותו יום.

למראית עין, בכפר קוטאסו מספר הילדים עלה בהרבה על המבוגרים.
היה זה עקב השעות הארוכות שבהן היו עסוקים אנשי הכפר בעבודת
הדיג, לכן משחקם הבלתי פוסק של הילדים באזור שבו הטבע שלט
שיווה למקום מראה של נאיביות שלווה הייחודית לו.
ייתכן שזו הסיבה שבגללה קאטשינרה, דרקונה מסוג
אדומה-ידידותית-לפעמים, בחרה בכפר זה לבלות את השעמום שלפני
הצהרים שלה.
היא עפה במהירות, בדרך שעשתה כה הרבה פעמים וכאשר ראתה את
הכפר ממרומים החלה נוחתת.
אך כשנכנסה בפתח הכפר, דבר יחסית מוזר קרה. הדרקונה לא זכתה
לקבלת הפנים הקבועה שלה.
היא נפגעה לרגע, הרי זו חוצפה מאין כמוה מצד בני האדם לא לקבל
כראוי דרקונה ברמתה, ולכן פנתה לטרוף כמה מצאן הכפר, לשם
חינוך בני האדם.
אם כי, נזכרה, שלפני כמה חודשים, במקום משאלה של ממש ביקשו
ממנה בני האדם, פשוט, להפסיק לטרוף להם יותר צאן לשם חינוך.
ולמרות שניסתה ככל יכולתה להסביר להם שזה לטובתם, הרגישה
מחויבת למלא אחר הבקשה.
לכן היא חיכתה להם עוד קצת, ולבסוף, כשהסתכלה סביב ולא ראתה
איש מגיע, החליטה להקדים את ארוחת הצהרים שלה והיא הסתובבה
ופנתה ללכת.
אך בדיוק לפני הנפת כנפיה, הבחינו בה ילדי הכפר.
אלה מביניהם שראו אותה ראשונים, החלו מצביעים לעברה, צועקים
לחבריהם את שמה וקוראים להם, וכאשר כולם התאספו כדי לראות
אותה ולוודא שהיא אכן הגיעה, הם רצו לעברה, עשו סביבה מעגל,
קפצו, מחאו כפיים ושרו כהרגלם: "קאט הדרקונה, קאט הדרקונה,
הגשימי משאלה, קאט הדרקונה". כך המשיכו שלוש פעמים.
זו הייתה עובדה מאוד מצערת, בהתחשב בכך ש"קאט הדרקונה" כבר
התחילה לפתח תיאבון צהרים רציני.
"אכזבתם אותי בני האדם... אחוס על חייכם, אבל רק הפעם", אמרה
הדרקונה באחת הקולות המפחידים יותר שלה.
ילדי הכפר, אשר ידעו שמשפט זה שלה אומר שהם אולי לא יקבלו
משאלה, הזדרזו לשירם השני: "קאט הדרקונה, קאט הדרקונה, בבקשה
בבקשה, הגשימי משאלה."
למרות שידעה שילדי הכפר אינם פוחדים ממנה, ואף חשדה שהמבוגרים
רק מעמידים פנים, המשיכה הדרקונה בנאומה (וגם כי כה קשה לשנות
הרגלים ישנים): "סורו מדרכי בני אדם עלובים או אחרת אשרוף
אתכם באש החמה מלב הגהנום."
"קאט הדרקונה, קאט הדרקונה, בבקשה בבקשה, הגשימי משאלה",
המשיכו הילדים, שלא התכוונו לוותר בכזו קלות.
אך כיוון שהדרקונה לא הייתה בטוחה לחלוטין שהיא זוכרת את המשך
נאומה (אחרי הכל כבר הייתה דרקונה מאוד זקנה יחסית), וגם כי
עכשיו התחילה להיות באמת רעבה, ובטח שלא היה לה כוח או מצב
רוח להגשמת משאלות, פרשה כנפיה ופנתה ללכת. "חוצפתכם הייתה
עזה יצורים עלובים, הפעם לא אגזול מכם את חייכם אך אגזול מכם
את משאלתכם", אך בכדי לעשות את ביקורה הבא קצת יותר מעניין,
הוסיפה "אולם, המביא לי מקרני הדרקון השחור, יזכה למשאלת
האדמה", אמרה הדרקונה תוך התעופפות מהירה מהמקום, בחושבה שהיא
מרשימה עמוקות את בני האדם.

פרק 2 - כפר
מרבית הילדים בכפר נראו מאוכזבים עמוקות, שכן למרות קסמיה של
קאטשינרה, שלרוב לא היו יותר מליצור כמה חיות צאן או להגדיל
במעט את תוצר השדות, אהבו הילדים עד מאוד לראות אותה מבצעת את
הקסמים הללו, בייחוד אם אלו לא היו מצליחים כמו שצריך ואז היו
צוחקים עד דמעות.
אך טסוקה לא נראתה מאוכזבת בכלל, נהפוך הוא, היא הייתה מאושרת
מביקור הדרקונה, גם כי כבר הייתה בת עשר, וקסמיה הקטנים של
קאט לא הרשימו אותה כל-כך, וגם כי חלומה הגדול, חלומה היחיד,
חלומה שהיא רצתה בו כל-כך כל-כך מאז שהיא זוכרת את עצמה, היה
לעוף.
הו, כמה שהיא רצתה לעוף, היא פשוט ידעה שיום אחד היא תצליח
בכך, או לפחות ידעה שתעשה כל שביכולתה כדי להצליח, הרי זאת
הייתה מטרת חיים, וזקני הכפר לימדו אותם, שלכל אחד ואחד יש
מטרה לחיים חשובה וייחודית משלו, ושהוא צריך להקדיש את חייו
בכדי להצליח בה.
אך ששאלה על כך את צ'קיניני הזקן, מחכמי הכפר, רק אמר לה
שמטרת חיים אמורה להיות מטרה שנועדה לעזור לאנשים ולכפר שלה,
ושמטרתה שלה אנוכית, שכן היא תעזור אך ורק לה, אבל שהיא לא
צריכה לדאוג, מפני שהיא עוד קטנה ומטבעה לחשוב מחשבות
מגוחכות, ושהיא עוד תדע מהי מטרת חייה האמיתית.
וכאשר שאלה אותו מתי אנשים כן יודעים את מטרת חייהם האמיתית,
רק אמר לה שכשיגיע היום היא כבר תדע.
התשובה הזאת מאוד הרגיזה את טסוקה, היא חשבה שצ'קיניני הוא
זקן וסנילי, בדיוק כמו שאר זקני-חכמי הכפר, וכשיום אחד שאלה
את הוריה מהי מטרת חייהם שלהם, ענו לה לאחר צחקוקים, שזה
למצוא אחד את השני, להוליד ילדים כה נפלאים ולגור בכפר כה יפה
ושקט, ושהם השיגו את מטרתם והם מאושרים.
מכך לבסוף הבינה, ש"המטרה לחיים" הייתה רק עוד אחד מאותם
סיפורים דמיוניים שסיפרו להם הזקנים על מנת (כך שמעה פעם את
אחד הזקנים אומר לדודה) להפוך את חייהם ליותר רומנטיים...
אך לטסוקה לא היה אכפת, היא ידעה שיש לה מטרת חיים וידעה
שמטרה זו היא לעוף וגם ידעה שהיא תצליח בכך, אך הדרך היחידה
להצליח היה בעזרת קסם והדרך היחידה לקסמים, עד כמה שידעה, היו
משאלות הדרקונים.
טסוקה כבר הספיקה ללמוד, שלמשאלות הדרקונים היו שבע דרגות,
שהדרקונים כינו את הדרגה הראשונה משאלת האוויר ואחריה משאלת
המים, האדמה, האש, הירח, השמש ולבסוף משאלת הדרקון.
כמובן שהדרקונים למיניהם לא הקפידו באדיקות כזאת על סיווג
עוצמת המשאלות לשמות שהומצאו להן, ומן הסתם אצל כל דרקון
משאלת האוויר או המים הייתה בעוצמה שונה מאצל האחרים, אבל רק
במקצת, ולכן היה זה מדד משאלות בהחלט טוב.
אך למרות שטסוקה התעניינה רבות בדרקונים וגם למדה עליהם לא
מעט, מעולם לא ראתה דרקון מבצע משאלה דרגה גבוהה יותר מדרגת
אוויר.
למעשה, מעולם לא ראתה דרקון מקרוב מלבד קאטשינרה הזקנה שעם כל
הכבוד, יחסית לדרקונים אחרים ששמעה עליהם, לא הייתה דרקונה
מעניינת במיוחד.
אבל זה לא משנה, כיוון שמלאה התרגשות, למרות הידע המוגבל שלה
על משאלות, הבינה טסוקה שמשאלת אדמה בהחלט יכולה לגרום לה
לעוף, לפחות לכמה שבועות, ולכן אושרה הרב, שכן כל מה שתצטרך
לעשות הוא להשיג קרן דרקון, אך היא לא ידעה אם קרניים של
דרקונים גדלים בחזרה, זה חשוב מאוד כי אם הן לא, אז ספק אם
יוותרו עליהן בקלות כזו. לכן היא תבדוק את זה.
"לא נראה לי", ענתה אמה בחצי חיוך, "כדאי לך לשאול את סימוסו
הזקן. הוא המבין בדרקונים בכפר. אך מדוע את צריכה קרן דרקון?"
טסוקה סיפרה לה את אשר קרה הצהרים.
אמה צחקה.
"חמודה, את צריכה להבין שקאטשינרה היא דרקונה מאוד זקנה, היא
מדי פעם אוהבת לתת משימות ולהבטיח משאלות שהיא לא יכולה לקיים
כדי שיחשבו שיש לה כוח, אבל אני לא מאמינה שהיא מסוגלת אפילו
למשאלה בדרגת מים."
"וגם אם היא כן מסוגלת תהיה בטוחה שהיא לא תזכור שהיא
הבטיחה", צחק אביה ששמע את השיחה מהחדר הסמוך.
"וגם אם היא תמלא אחר הבקשה, יש סיכוי טוב שתוכלי לעוף רק
אחורה", המשיכו הוריה להתבדח בזמן שטסוקה יצאה מהחדר במצב רוח
מעט פחות טוב מכפי שהייתה לפני כן.
אבל למרות שידעה שהדרקונה הזקנה באמת חלשה וזיכרונה לא טוב
כשהיה, האמינה בה טסוקה והחליטה שהיא תעשה הכל בכדי להשיג את
הקרן.
ביתו של סימוסו היה על גבעה, רחוק במקצת משאר בתי הכפר,
ובהחלט הדגיש בידוד מסוים.
טסוקה הייתה כמעט בטוחה שזה מעין קטע כזה של זקנים, לגרום
לבאים אליהם לעשות מאמץ בכדי להגיע, על מנת להשוויץ בחשיבותם,
או לפחות להבדיל אותם משאר אנשי הכפר אשר לבטח היו טיפשים מהם
בהרבה.
אך למרות מחשבותיה, ידעה את חוקי הנימוס שבהם נהגו על מנת
לכבד את זקני הכפר.
"אנא ספר לי את מעשיך, סימוסו מחכמי הכפר", שאלה ברואה את
הזקן יושב לבדו ומסתכל על לוח משובץ מעץ אשר הכירה כמשחק
הסיני 'גו'.
"האין זה ברור? הרי אני בוחן אסטרטגיה לצעדי הבא במשחק עם
ידיד ותיק מכפר מרוחק."
"אבל אם הוא שם ואתה פה, אז איך אתם יכולים לשחק?"
"בעזרת דואר יונים כמובן, כל יומיים השחקן שתורו שולח את
מהלכו לרעהו", ובעודו עונה קלטה טסוקה בקבוק סאקה חצי מרוקן
הנח לרגלי כיסאו, שהביא אותה למסקנה, שהוא בכל זאת משחק עם
עצמו.
"אנא ענה לשאלתי, סימוסו מחכמי הכפר, האם קרני הדרקונים גדלות
מעצמן בחזרה כאשר הן נכרתות?"
סימוסו הסיר מבטו מהלוח ולקח נשימה ארוכה, אשר טוסוקה ידעה
שמשמעותה התחלה של סיפור ארוך ומייגע על ימי צעירותו כצייד
דרקוני אופל, אך למרות שטסוקה לקחה סיכון זה מראש כאשר החליטה
לבקרו, היא שנאה סיפורים על הרג דרקונים, אפילו שלא האמינה
למילה אחת מהסיפורים הללו.
"אענה לשאלתך ילדתי", אמר, וניצוץ של תקווה בצבץ בלבה שאולי
לשם שינוי יגיע ישר לעניין.
"פעם מזמן, לפני שנים רבות, כשהורייך טרם נולדו", המשיך
סימוסו וניצוץ התקווה של טסוקה נגוז מייד.
"כאשר עדיין הייתי לוחם ידוע, ביחידת העלית לציד דרקוני אופל
בשירות מסור תחת המלך שראן האדיר של ארץ אזו, התמודדתי אל מול
מה שנודע בכל הממלכה כנורא מכל, הלא זה דפיטרניוס, האיום מכל
דרקוני האופל של זמנו, שהשליט פחד ברחבי הממלכה ושלח שבעים
מטובי הלוחמים אל מעמקי הגיהנום.
"ואז, באותו הרגע ממש שאלתי את עצמי את אותה השאלה שאת עצמך
שאלת אותי ברגע זה, כי הרי ידוע שאצל דרקונים שחורים קרניהם
השטניות מהוות את עיקר נשקם, אחרי נשיפת אש הגיהנום הקטלנית
שלהם כמובן, שאיתה ידעתי להתמודד ללא פחד בעזרת מגן אש הדרקון
האגדי, שאותו קיבלתי מ..." טסוקה קלטה מייד שמדובר בדרקון
שחור ולכן הכריחה את עצמה להישאר מרוכזת, בתקווה שהוא יחזור
לקטע הדרקון במהרה.
"... וכאשר מצאתי את ערמת האפר המזוויעה ליד עץ האלון הגדול,
וידעתי ללא ספק שזהו אכן פיטר, נשבעתי לנקום את מותו אפילו אם
זה יעלה לי בחיי שלי.
"ואז, כשהייתי פנים מול פנים, מביט בעיני השטן של דפיטרניוס
האיום, הרהרתי לגבי המיתוס הנודע, שמכל דרקוני הרשע, דווקא
לדרקון השחור והקטלני מכולם, הקרניים אינן גדלות חזרה, והרי
זוהי הייתה עילה מוצדקת מבחינתי להקריב את חיי על מנת לכרות
את קרניו, שכן אם אלו היו גדלות חזרה, לא היה בזה שום טעם, אך
ללא קרניו הקטלניות, לדרקון זה לא היה שום סיכוי כנגד לוחמי
אור ברמתי."
אוקיי, היא הצליחה להשיג את התשובה, תמיד הדהים אותה איך
הצליח לשלב את תשובותיו בסיפוריו המטורפים ועכשיו, בגלל
הנימוס המחייב אותה להקשיב עד לסוף הסיפור, תהתה מה יהיה
המחיר שתצטרך לשלם, כי אם זיכרונה אינו מטעה אותה פעם נאלצה
להקשיב לאחד מסיפוריו במשך שלוש שעות ברציפות!
"לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז זמן מיותר, שלפתי את חרבי
המסורה סאלינדר אשר נצצה בשמש דרך דמם של עשרות ומאות דרקונים
וכיוונתי אותה היישר לעיניו הנוראות. הדרקון הקטלני לא בזבז
זמן אף הוא ונשף עליי את נשיפת שבעת מדורי הגיהנום שלו, אך
למזלי הרב, מגן הדרקון הידוע לא אכזבני גם הפעם ובעזרת כמה
תנועות מהירות הצלחתי להתחמק מהמוות עם כוויה קלה על זרועי
בלבד.
"כאשר אתה לגמרי לבדך, חשוף אל מול דרקון ענק ואיתני שרצונו
היחיד הוא לחסל אותך, קשה לדעת מה לעשות כדי לשרוד, ולכן פשוט
רצתי לעברו. הוא ניסה לשרוף את עצמותיי בשנית אך פספס, כל אשר
עבר בראשי באותו הרגע היה הצלת ארצי בכל מחיר, ולכן טיפסתי על
קצה זנבו, ונעצתי בה את חרבי בכל כוחי. הדרקון שאג וניסה לנער
אותי אך החזקתי מעמד, וכך נטרלתי את נשקו העיקרי שכן אם היה
יורה את סילון האש שלו לעברי, זנבו היה נפגע גם הוא. במהירות
מחשבה מסחררת הבנתי שזה הזמן לפעול ורצתי על גופו עד אשר
הגעתי לראשו, ובכוחותיי האחרונים הנפתי את חרבי האדירה, כרתי
את שתי קרניו, ועמדתי לשסף את גרונו, אך לפתע דבר מוזר קרה,
דרקון השטן האימתני, שהשרה פחד מוות על כל ארץ אזו, דיבר אליי
והתחנן לחייו, כן, הדרקון המפלצתי התחנן בפניי, סימוסו הצעיר.
"אך למרות כל אשר קרה לא איבדתי את צלילותי והשבתי לו: לך
דרקון, לך ואל תחזור לארץ אזו ואל תמיט הרס וחורבן על אף בן
אנוש יותר בכל חייך. הדרקון הודה לי, פרש כנפיים וברח ואיש
מבני עמי לא ראה אותו לעולם עד עצם היום הזה."
סימוסו, אשר לבטח הספיק לשכוח את סיבת פנייתה, הסתכל בה במבט
של סיום חוויה מדהימה אשר תיחרט בזיכרונה לעולם, ומיד אחרי זה
חזר לבהות בלוח הגו שלו.
טסוקה לא לקחה סיכון מיותר וניצלה את ההזדמנות כדי להסתלק
במהירות האפשרית, אך בדיוק כשהתכוונה להודות לסימוסו, חתך את
האוויר לפתע צלצולו של פעמון הכפר, שתפקידו, כך ידעה טסוקה,
היה להודיע רק על דבר אחד ויחיד.
סכנה.
"מהרי ילדה ורוצי לבית הורייך, רוצי", הפציר בה סימוסו.
טסוקה הסתובבה ורצה הכי מהר שיכלה במורד הגבעה. היא הרגישה את
לבה פועם בחוזקה ופחד עז מציף אותה, מפני שככל הזכור לה,
מעולם לא שמעה את פעמון הכפר מצלצל, וזה כנראה אומר שמדובר
במשהו רציני. היא פחדה שקרה משהו למשפחתה, לאמה, לאביה; הו,
מה תעשה אם הם נפגעו בדרך כלשהי... אבל לשמחתה הרבה ראתה אותם
מחכים לה במורד הגבעה.
"טסוקה", צעקה אמה בקול חצי שמח וחצי דואג.
היא הגיעה לתחתית הגבעה וחיבקה את הוריה. "מה קרה, אמא, למה
יש אזעקה?"
"אל תדאגי מתוקה, אין לך ממה לפחד", ענתה, "אבל חשוב עכשיו
שנגיע במהרה הביתה."
"כשנגיע את תחכי לנו בבית ואני ואמא כבר נברר מה קורה ונחזור
במהרה", אמר אביה, ולאחר מכן הישיר מבטו אל טסוקה והוסיף בקול
מרגיע "אני בטוח שאין כל סיבה לדאגה".
בדרך ראתה, בסמוך לפתח הכפר, התקהלות רבה של אנשים, אך לא
הצליחה להבין מכך דבר על המתרחש.
הם הגיעו לביתם ואמה נישקה לה על מצחה. "תחכי לנו פה עד
שנחזור, טוב?"
"כן אמא", ענתה טסוקה ושני הוריה שבו והבטיחו לה שאין כל סיבה
לדאגה ושניהם יצאו.
מכיוון שאין בהלה בכפר ואף אחד לא בורח, טסוקה הניחה שאכן אין
סכנה של ממש ולמרות שהוריה כנראה יספרו לה הכל כשיחזרו,
סקרנותה גברה והיא החליטה בכל זאת לבדוק את המתרחש, לכן חיכתה
שהוריה יתרחקו מעט והחלה הולכת לכיוון מקור ההתקהלות.
היא נדחקה מעט בין ההמון בחיפושיה אחר נקודת תצפית טובה, מה
שלא היה משימה קלה לילדה בת עשר, אך לבסוף מצאה מיקום טוב
לצפייה במה שלמזלה עוד לא החל.
כשלושים גברים על סוסים העוטים שריון עבה ונושאים חלקם חרבות,
חלקם קשתות, צעדו לעבר פתח הכפר עד אשר הגיעו לעשרים מטרים
משם ונעצרו. זה שעמד בראש הקבוצה, וכנראה היה גם מנהיגה, היה
איש גדול מימדים ומאיים למראה; הוא ירד מהסוס ועמו גם גבר
צעיר בעל שיער שחור ארוך, המבליט פנים לבנות ותמימות במעט,
וטסוקה חשבה שהוא יפיפה ולא יכלה לחדול מלהביט בו.
שני הגברים התקדמו עד שהגיעו למרחק סביר מראש הכפר שעמד בחזית
הקהל, והמנהיג החל מכחכח בגרונו ומטיח את נאומו. "הסכם השלום
בין ליאנג, מלך הארץ הצפונית, לבין דווי, מלך הארץ המערבית,
בוטל עקב חמדנותו של ליאנג כאשר הכריז שהוא מתכוון לכבוש את
כל ארץ אזו.
"כבר גייסנו לכוחותינו את צבא הארץ הדרומית אשר הסכים ללא
סייג להצטרף למאבק כנגד הכובש האכזר, ובעזרת הארץ הדרומית
כוחותינו עולים בהרבה על אלו של ליאנג.
"ולכן זוהי הזדמנות פז בשבילכם, כפריים נכבדים, להינצל משלטון
הרשע של ליאנג ולחיות באושר תחת חסותו של דווי, מלכנו החכם
והנערץ אשר מבטיח לכם חופש, שפע, הגנה וחיים טובים יותר, וכל
רצוננו הוא עזרתכם במלחמה למען חופשיותה של ארץ אזו הנהדרת
ולמען החופש שלכם, וכן ברצוני להוסיף שתקבלו כמאה מטבעות זהב
על הזמן שבו מפרנסי הכפר יהיו במשימת קודש זו." המנהיג התקדם
עד למרחק נגיעה מראש הכפר, הושיט את ידו ללחיצה והוסיף
"בבקשה. למען אזו."
ראש הכפר רק כרע על ברכיו ואמר "בבקשה ממך אדוני, אנחנו לא
שייכים לארץ הצפונית, אנחנו לא שייכים לאף ארץ, אנחנו רק כפר
דייגים קטן ושקט שלא מפריע לאף אחד, אנחנו לא לוחמים ואם
הגברים של הכפר יצאו למלחמה הם לבטח ימותו ובשלב יותר מאוחר
לא יהיה לנו אוכל וילדינו יגוועו ברעב." ראש הכפר הרכין ראשו
והמשיך "בבקשה ממך, אני מתחנן בפניך, הניחו לנו לחיות את
חיינו השלווים בשלום."
"אם אתם לא לצד מלכנו הגדול אז אתם מכשול שצריך לסלק, סבך
קוצים שצריך לשרוף, ותהיה בטוח שלמלכך הנערץ אין הרבה סיכוי
להגן עליכם, אפילו אם היה אכפת לו. אני שואל בפעם האחרונה,
אתם איתנו או נגדנו?"
ראש הכפר רק המשיך לשבת על ברכיו בראש מורכן ומלמל "בבקשה
ממך..."
המנהיג והצעיר חזרו אל צבאם אך לפני שעזבו שניהם פנו בשנית אל
אנשי הכפר "אם בכל זאת תשנו את דעתכם שלחו שליח אל ארץ המערב
ורק אל תגידו שלא הזהרתי אתכם", אמר המנהיג ולאחר קרא
"הייקו!"
ואז במהירות שטסוקה לא ידעה כי היא אפשרית, לפת הצעיר יפה
התואר חץ וירה אותו במדויק אל לבה של אישה מבוגרת שעמדה בסמוך
אל ראש הכפר. לא היה קשה לדעת שזאת הייתה אשתו, שכן אם לא
היית רואה את החץ היית בטוח שהוא פגע בראש הכפר עצמו.
החיילים יצאו לדרכם והכל נעצו עיניים בראש הכפר. כעבור מספר
רגעים הוא קם וקרא "יאצ'ו!" ואחד הגברים העונה לשם זה הגיע
במהירות אל מול ראש הכפר. "לך אל קיוטאשי, לך אל ארמונו של
המלך ליאנג, אמור לו את אשר קרה היום ובקש את עזרתו. צא
במהירות האפשרית ללא כל דיחוי!" יאצ'ו הנהן ורץ אל הכפר
להתכונן.
אחרי שהלך פנה ראש הכפר אל שאר האנשים. "אחיי ואחיותיי.
מעכשיו אנחנו נמצאים בסכנת אמת. במקרה שמלכנו הגדול לא יוכל
לעזור לנו אני רוצה שליתר ביטחון, כל משפחה ומשפחה תהיה
בכוננות תמידית לנטישת הכפר. ברגע שהאזעקה תופעל כל משפחה
תרוץ אל אחד מהכפרים הקרובים עם כמה שפחות ציוד.
"ובנוסף, ממחר תהיה תורנות שמירה בכל שעות היום בשתי נקודות
הקצה של הכפר.
"קומטאסו, עבור בכל הכפרים הסמוכים ועדכן אותם במצב", אמר
ופנה בשנית אל בני הכפר, "אמנם ננקוט בכל אמצעי הזהירות אך
אומר לכם שאני לא פוחד. מלכנו ידאג שלא יאונה לכפרנו כל רע
ואפילו כל צבאות ארץ אזו לא יוכלו לנצח את צבא ארץ הצפון",
ראש הכפר לקח נשימה והמשיך "אשתי האהובה הייתה הקורבן האחרון
של כפר זה. הלווייתה תהיה בעוד שלושה ימים בשעות הצהרים
המוקדמות.
"ועכשיו לכו לכם הביתה ושנו שינה רגועה והיו בטוחים שכפרנו
ימשיך את חייו השלווים עוד עשרות ומאות של שנים."
ראש הכפר לפת את גופת אשתו ונסע איתה אל ביתו, שם נשאר ואיש
לא ראה אותו במשך כל אותם שלושה ימים.
לאחר מכן טסוקה מיהרה להגיעה אל ביתה לפני הוריה. היא לא רצתה
להדאיג אותם, אם כי היא פחדה. היא מעולם לא ראתה מוות מקרוב
כל-כך, ועוד הייתה זו אשתו של ראש הכפר, שהכירה כאישה חכמה
וחביבה ואהבה אותה.
והצעיר היפיפה ההוא, למה הוא היה צריך להרוג אותה? טסוקה
הרגישה נבגדת ושנאה אותו.
היא שמה לב שהיא רועדת. היא נכנסה למיטה והעמידה פני ישנה,
אבל כשהוריה חזרו היא יכלה לראות את דמעת אמה מבצבצת ואת אביה
מחבק אותה.
המצב באמת חמור, חשבה, אבל היא יכולה לעזור. משאלת אדמה תוכל
לעזור. היא תוכל להחליף את משאלת התעופה שלה במשהו לטובת
הכפר, במשהו שיציל את הכפר. היא צריכה את קרן הדרקון.
היא חשבה על קיוטאשי, שם יש הכל, זו העיר שבה חיים דרקונים
ובני אדם כאחד, כך שמעה, עיר מוצפת בחנויות שמוכרות הכל, עיר
שהתחננה שייקחו אותה אליה באחד ממסעות הסחר של הכפר מאז שהיא
זוכרת את עצמה, עיר שלבטח יתאפשר בה אפילו לקנות קרן דרקון
שחור ובטוח שקאטשינרה לא ציפתה לזה כשהיא הציבה את התנאי. היא
תיסע לקיוטאשי, היא תשיג קרן דרקון והיא תציל את הכפר והיא
תנקום בהייקו.
הייקו. היא חשבה עליו הרבה יותר מדי.

פרק 3 - מסע
יואן היה שוב בדרכו אל הארץ הצפונית. אבל הפעם לא פחד. הפעם
הזאת תהיה כנראה השליחות האחרונה שלו בתור שליח, סוף סוף המלך
החליט לתת לו את המגיע לו, ואחרי השליחות הזאת הוא ימנה אותו
לסגן שר התקשורת הבין-ממלכתית. סוף סוף הוא יחיה ללא פחד, סוף
סוף הוא יחזיק בתפקיד מכובד עם שכר גבוה וסוף סוף יידעו
להעריך את כישרונו הכריזמטי, כי בתור סגן שר התקשורת הוא לא
יצטרך רק להעביר הודעות, הוא ייצור אותן, הוא יצטרך להצטרף
למשלחת מכובדת אל ארץ אחרת על מנת לשאת ולתת בנושאים מדיניים
חשובים וזה אומר שהמלך סומך עליו וזה דבר טוב כי סוף סוף הכל
מתחיל להסתדר לו בחיים.
אז למה יואן כל כך שנא את עצמו כרגע?
הוא ידע. הוא שנא את עצמו בגלל שבשליחותו הנוכחית הוא אמור
להודיע על כוונות שלום מצד הארץ המערבית, דווי עשה מתקפת דמה
לפני מספר ימים, מתקפה שנועדה להפסיד ועלתה בחייהם של כמה
מאות חיילים, רק על מנת שייראה כחלש וליאנג יקנה את הסכם
השלום המזויף שיואן עמד להציע לו וזאת גם הייתה הסיבה להכרזת
המלחמה בשליחותו הקודמת, הכל על מנת ליצור את גורם ההפתעה,
לתקוע סכין מאחורי הגב כאשר יריבך חושב אותך לחבר.
אבל ליאנג לא טיפש, הוא בטוח הבין שמתקפת הדמה לא הייתה כל
כוחם של ארץ המערב והדרום והוא רק ידע להיות יותר מוכן למתקפה
האמיתית.
טיפש. הוא היה צריך לחכות עד שיצליח ליצור ברית אם הארץ
המזרחית, רק ככה יהיה לו סיכוי.
או אולי יצירת ברית זו אינה כה פשוטה. או אולי יש למלך כוחות
שיואן לא ידע עליהם ולא חלם עליהם וייתכן כמובן שלדווי יש עוד
הרבה תוכניות מעבר לנראה לעין, אבל את יואן זה לא ממש עניין,
הוא תורם תרומה חשובה לתוכניות של המלך וייתכן מאוד שבזכותו
תושמד הארץ הצפונית. הארץ היפה, עם המלך הטוב ונתיניו
המאושרים שחיים בשלווה כזו שארץ המערב לא ידעה מעולם. אבל הוא
שייך לארץ המערב וארץ הצפון היא האויב. ומלבד זאת, לדווי יש
מספיק מרגלים שלמקרה שיחליט לשנות צד, סביר שלא יחיה יותר
משבוע.
בהמשך דרכו ראה יואן את השיחים המוכרים המובילים אל כפר
הילדים היפה שראה בביקורו הקודם.
יואן חש עצבות עמוקה, הכפר יחסית גבולי לארץ המערב, הוא יהיה
בין הראשונים להישרף.
הוא הרגיש מחויב לראות את הכפר לפחות עוד פעם אחת ולכן קשר את
סוסו, מצא לו נקודת תצפית טובה והתיישב.
המראה השרה עליו תחושה מרגיעה. אין פחד, אין צער, אין רעב
ואין מוות. יש רק ילדים שמשחקים ושרים שירים ולא יודעים צרות
מהן, משחקים ומאושרים לעולמים.
במשך שעות ארוכות ישב מתבונן ושכח מכל הצרות והבעיות שעטו
עליו, כבזים המחכים לטרפם, מחכים שרק יעז לחזור למציאות,
אפילו לשנייה ואז יטרפו אותו ללא כל רחמים.
ולכן הוא ישב והתבונן, ישב והתבונן וישב והתבונן...
"מי אתה?" אמר קול של ילדה קטנה, שהגיחה ממש לידו ללא כל
אזהרה.
"אני יואן, ומי את?"
"אני טסוקה."
שתיקה. היא הסתכלה בעיניו והוא בעיניה למספר רגעים.
"מה אתה עושה?" שאלה.
"אני מסתכל על הכפר שלך. מה את עושה?"
"למה אתה מסתכל על הכפר שלי?" שאלה. ויואן שועשע למראה הילדה
הקטנה החוקרת אותו בחוצפה כזו כאילו היה בחקירה צבאית.
"כי אני חושב שהוא יפה, אבל אני בעיצומה של שליחות מאוד
חשובה. ואני רואה שבאמת כבר מתחיל להיות מאוחר. אני צריך
להתחיל לזוז."
"לאן אתה צריך להתחיל לזוז?"
"לקיוטאשי, יש לי פגישה עם המלך." לעולם לא יימאס לו מהמשפט
הזה, חשב, אפילו אם מדובר בילדה קטנה.
היא הסתכלה עליו עוד רגע אחד קצר.
"גם לי שליחות חשובה לקיוטאשי", אמרה במהירות, "בבקשה ממך
אדון, התסכים לקחת אותי איתך?"
לזה יואן לא ציפה, לילדה קטנה עם שליחות חשובה. והוא צחק.
אבל אז נזכר בעתיד הקרוב מאוד של כפרה, זה כאילו היא יודעת
ורוצה להינצל, הרי רק להגיע לקיוטאשי זה מסע של כמעט שלושה
ימים ברכיבה, בהחלט ייתכן שהטווח יסתיים בפרק הזמן שהיא תלך
ותחזור.
ויואן חיבב את טסוקה, היא סימלה בשבילו את כל השלווה והתמימות
שכפרה ייצג; המעט שיוכל לעשות זה לקחת אותה איתו ולהציל אותה.
כן, הוא יציל אותה.
"למה אתה צוחק?" היא נראתה נעלבת במעט.
"אני צוחק כי לא להרבה ילדות קטנות יש שליחות חשובה, אבל אני
אקח אותך איתי. רק אומר לך שמדובר במסע של כמה ימים ולא בטוח
שזה יהיה קל לילדה בגילך."
"אני לא מפחדת משום דבר, אבל בדרך אנחנו נצטרך לעבור ליד ההר
ההוא שם", היא הצביעה על הר לא רחוק אבל תלול במקצת. "יש לי
שם פגישה חשובה עם דרקון."
ההר לא היה גדול במיוחד והיה ממילא בדרך אבל יואן חשש שיהווה
עיכוב של לפחות שעתיים והוא ממילא מיהר.
נו טוב, הוא ממילא לא היה ממש במצב רוח שיהיה אכפת לו
מאיחורים ובכל מקרה היה לו מאגר מספיק גדול של סיבות ותירוצים
בנושא, שהיו בהחלט אמינים. ובנוסף הסתקרן לראות מי זה
ה"דרקון" הזה שלה, שיכול להיות בהחלט משהו שישעשע אותו מאוד.
"אוקיי, נלך לפגוש את הדרקון שלך, אבל תמהרי עם ההתארגנות,
אנחנו צריכים כבר לזוז."
"אני עוד מעט חוזרת", היא חייכה חיוך גדול ורצה לדרכה.
יואן חייך גם הוא. הוא לא נהג לחייך הרבה, ועוד פחות לצחוק.
ועכשיו בדקות ספורות היא גרמה לו גם לצחוק וגם לחייך. הוא אהב
לצחוק ולחייך ושמח שהיא מתלווה אליו.
היא חזרה עם תיק קטן והם יצאו לדרך.
כשהחלו לטפס על ההר יואן התקשה מעט. לא שכושרו לא היה טוב, אך
הוא לא היה מיומן כל-כך בטיפוס על הרים וטסוקה טיפסה כל-כך
מהר ובקלות שבחלק מהזמן הוא בקושי עמד בקצב. טוב, הוא חשב,
היא גדלה באזור הררי.
"אז למה בעצם את צריכה להיפגש עם הדרקון?" שאל מתנשף בנימה של
נו-מתי-זה-כבר-נגמר.
"זה דרקונה, לא דרקון", ענתה, "היא הבטיחה לי משהו והיא
דרקונה מאוד זקנה, אולי בת אלף, ולכן אני צריכה להזכיר לה כדי
שלא תשכח."
עכשיו הוא באמת לא ידע למה לצפות. אם מקודם הניח שה"דרקון"
הוא איזה לטאה גדולה או איזה זקן חביב, הרי שעכשיו לא נותרו
יותר מדי אפשרויות, ואם היא עבדה עליו כחלק מאיזה שהוא משחק
טיפשי שאמור לגרום לו לטפס ולהתנשף איזה שעה, זה בהחלט עלול
לעצבן אותו...
"זה עוד רחוק?" שאל כאילו היה ילד קטן המתעצבן ממסע משפחתי
ארוך.
"הנה, אנחנו כבר מגיעים, רואה את המערה ההיא שם?"
זאת בהחלט הייתה מערה גדולה. אם היה צריך לתאר איך נראה בית
של דרקון, סביר להניח שהיה מתאר מערה כזאת בדיוק.
דרקונים, חשב. היצורים האלה תמיד הקסימו אותו כשהיה קטן והוא
הצטער על גירושם מארץ המערב, למרות שתושבי כפרו פחדו מהם והוא
עצמו האמין שהם מסוכנים ומומלץ להתרחק מהם כמה שיותר, אבל
אחרי מה ששמע וגם ראה בארמון המלך בצפון, חשב שזה יכול להיות
מאוד נחמד לפתח קשרי ידידות עם אותם יצורים, אם אכן הדבר
אפשרי. הייתכן שבאמת ילדה כה צעירה מובילה אותו אל דרקון
אמיתי בשר ודם?
"בוא. קאט כאן, אני שומעת אותה", אמרה בהתרגשות רבה.
הוא באמת שמע צליל נשימות. מה שמטריד היה שזה לא נשמע כמו
יצור קטן כלל.
הם התקדמו מעט ולפתע נעצר. נשמתו נעתקה, הוא היה המום! מולו
ישן בשלווה דרקון אדום, דרקון אמיתי, באורך של לפחות עשרה
צעדים.
הוא לא האמין למראה המוזר ולפתע חש בהלה. היצור הזה יכול לחסל
אותם בנשימת אש אחת במהירות של שניות. כמובן שעצם העובדה
שילדה קטנה לחלוטין לא מפחדת ממנה ולמען האמת מתייחסת אליה
כאל סבתא חביבה, הייתה אמורה בהחלט להרגיע, אבל יותר הרגיעה
אותו העובדה שהדרקונה ישנה.
כן, חשב. הוא אוהב יותר דרקונים שהם ישנים.
"היא ישנה", קבעה טסוקה, "צריך להעיר אותה."
"לא, לא, זה מסוכן. את לא יודעת איך דרקונים יכולים להגיב שהם
מתעוררים", הוא נבהל מעצם המחשבה. זה בדיוק מה שהוא צריך.
ימים ספורים לפני קידומו לתפקיד חשוב, להיצלות על ידי דרקון.
לא, דרקונה. רק בגלל שילדה קטנה רצתה להזכיר לה משהו. למה סתם
להסתכן? איך הוא היה יכול לסמוך כל כך על ילדה קטנה? הוא
התכונן לעזוב, אבל סקרנותו גברה והוא נשאר.
"קאט הדרקונה", החלה צועקת, "קאט הדרקונה, קאט הדרקונה, בבקשה
תקומי."
הדרקונה כנראה ישנה לא רע בכלל אם צעקותיה הרמות של טסוקה לא
העירו אותה, לכן התקרבה עד אשר רכנה ממש מעל אוזנה והחלה
צועקת בשנית. הדרקונה הרימה את ראשה בהפתעה והתחילה פיהוק
ארוך ולרגע נראתה ליואן כמעט חמודה. הכמעט הוא מפני סדרת
שיניים ענקיות שנחשפו בעת הפיהוק, שלא נראו לו חמודות כלל
וכלל. היא הסתכלה על שניהם בישנוניות ולאחר ראשה קפץ קלות,
כמי שהרגע הבינה שבאמת היא רואה במערתה שני בני אדם והם עוד
העירו אותה.
"מצטערת שהערתי אותך, קאט הדרקונה, אבל אני צריכה להזכיר לך
משהו."
"המעז להעיר אותי בשנתי", אמרה קאט בקול מעט ישנוני, "ישלם על
כך בחייו."
ואחרי זה השמיעה מעין נהימה כזו, שדווקא נשמעה לא רע יחסית
לזה שהיא הרגע קמה ובהחלט הספיקה ליואן כדי לסגת כמה צעדים
לאחור.
זהו, אם הבין נכון, הרגע דרקונה אדומה ענקית ויורקת אש אמרה
שהם הולכים לשלם בחייהם והכל בגלל שניסה להציל איזה ילדה
משוגעת. הוא התכופף על ברכיו והתכונן להתחנן על חייו.
"אל תכעסי", אמרה טסוקה בשלווה ויואן שם לב שהפה שלו פתוח.
"רק רציתי להזכיר לך, שלפני שבוע בערך הבטחת להגשים משאלת
אדמה למי שיביא לך קרן של דרקון שחור, חשבתי שתשכחי."
הדרקונה נראתה לפתע ממש כעוסה, לאור הסיבה המטופשת שבשלה
העירו אותה, אבל להקלתו של יואן כנראה העדיפה לחזור לישון
מאשר לשרוף אותם. ולכן רק אמרה "דרקונים לא שוכחים", והחזירה
את ראשה לתנוחה הקודמת, וכפי הנראה, חזרה לישון.
הם יצאו מפתח המערה וטסוקה חייכה ונראתה מאוד שבעת רצון.
"זאת הסיבה שבגללה הערת אותה?" שאל יואן בתדהמה, "להזכיר לה
משאלה שהבטיחה? לא נראה לך שזה קצת מוגזם?"
"היא דרקונה מאוד זקנה וגם סנילית, היא בטוח הייתה שוכחת ואז
סתם הייתי מביאה את הקרן."
זה עדיין נראה ליואן קצת טיפשי, הוא לא חשב שדרקונים שוכחים
בכזו קלות הבטחות, אבל הוא היה המום מאורך הרוח שבו דיברה
ילדה כה קטנה אל דרקונה ובכלל כל הסיטואציה נראתה לו מאוד
משעשעת ולכן הוא צחק.
זאת חתיכת ילדה אמיצה חשב. או שאולי ככה באמת אפשר להתנהג עם
דרקונים... טוב, הוא לא יבדוק את זה בכל מקרה.
סוסו של יואן צהל קלות כאילו שמח לראותם.
"מה זה משאלת אדמה?" שאל.
"זאת משאלה חזקה, היא יכולה להגשים כמעט כל בקשה שתבקש."
"למשל?" הסתקרן.
"למשל לעוף."
"זה מה שאת רוצה, לעוף? בשביל זה קרן הדרקון?" גם יואן היה
רוצה לעוף.
"כן. זה הדבר שאני הכי רוצה בכל העולם."
"גם אני הייתי רוצה לעוף. אבל איך את מתכוננת להשיג קרן של
דרקון, זה לא נשמע לי כמו משימה כל-כך פשוטה."
"שמעתי שבקיוטאשי יש הכל. כל מה שאני אצטרך לעשות זה למצוא
חנות מתאימה, ולקנות לי קרן, יש לי קצת כסף."
כן. זאת באמת עיר מדהימה, העיר הכי מאוכלסת בכל אזו ונראית
תמיד כל-כך חיה ושמחה, כאילו כל יום חג שם. אם אי פעם יהיה
שלום בין הארצות, שלום אמיתי, אז הוא יוכל לגור שם, אבל לצערו
הוא לא יכל לדמיין את זה קורה.
"כבר מאוחר, נחנה כאן הלילה", הוא הצביע לעבר שטח לא גדול
מוקף חלקית באבנים, ליד הנהר שרכבו לאורכו.
"זה מקום יפה", אמרה והוסיפה פיהוק ישנוני, כאילו כדי לאמת את
דבריו.
הם הדליקו מדורה ואכלו, הוא נתן לה חלק משמיכותיו והם נשכבו
לישון.
לפתע, אחרי כמה דקות, היה נדמה לו שהוא שומע קול קלוש כלשהו,
אולי של סוסים, אך הקול לפתע נעלם. הוא בטח דמיין.
לא, הקול חזר... זה בהחלט קול רכיבה. והוא התחזק. פרש אחד...
לא, שני פרשים התקרבו לעברם.
הוא העיף מבט מהיר בטסוקה, היא ישנה. ייתכן מאוד שהם שודדים.
אחת הסכנות בתפקידו הייתה שהוא רוב הזמן היה לבד. השטח הלא
מיוער היה לרוב אזור הציד של שודדי דרכים או חבורות רוצחים
קטנות, שחיפשו טרפים קלים לפרנסתם ורוב האנשים התגוננו פשוט
באמצעות שהייה בקבוצות גדולות, אבל מכיוון שבתפקידו של יואן
לא היו קבוצות, הוא בהחלט היה צריך לדעת דבר או שניים על
התגוננות ועקב כך לפת את חרבו והביאה אל מתחת לשמיכותיו,
העמיד פני ישן וחיכה.
קולות הרכיבה התגברו ואז נעצרו במרחק של לפחות שלושים צעדים;
הם מתקרבים.
הוא חיזק את האחיזה בחרבו. הם במרחק עשרים צעדים. הוא מתכונן.
עשרה צעדים. הוא מוכן. צעד.
אחד מהם נמצא משמאלו. ובעוד גופו נשאר ללא תזוזה הוא הניף את
חרבו במהירות בידו השמאלית ופגע פגיעה טובה בבטנו של אחד מהם.
השודד צרח מכאבים ונראה מוכה הלם לנוכח המתקפה הפתאומית. חברו
שלף את חרבו אבל יואן כבר עמד זקוף עם חרב שלופה גם כן.
"הוא צריך עזרה", אמר יואן, "הוא צריך אותה במהירות."
השודד הסתכל על יואן עוד רגע ולאחר העיף מבט קצר בחברו,
ולבסוף, כנראה לאור הדם הנשפך ממקום החתך, החליט שיואן דובר
אמת ונסוג מספר צעדים, הרים את חברו ועזר לו לצלוע לעבר
סוסיהם.
אבל יואן ידע מה עומק החתך, הוא לא יחיה זמן רב.
הוא הפנה מבטו לעבר טסוקה. היא ישבה, מסתכלת במבט של עצבות
יותר מפחד, והוא הופתע, כיוון שזה לא מבט שהייתה מצפה מילדה
קטנה. היא נראתה כמו לוחמת ותיקה שחשה עצב על זוועות העולם.
הם ישבו בשקט רגע ארוך אחד ויואן ראה ניצני דמעות מונחות
בשלווה בעיניה.
"יותר מדי אנשים מתים", אמרה ולאחר ליפפה את זרועותיה הקטנות
סביב מותניו.
הוא לא היה מוכן לחיבוק, אבל אהב את זה וחיבק אותה חזרה.
יותר מדי אנשים מתים? כמה רציחות כבר ראתה ילדה כה קטנה?
מסכנה, הוא הרגיש צורך לעזור לה, להגן עליה, כאילו הייתה
הילדה שלו עצמו.
מלבד היום הראשון, הימים הבאים חלפו על השניים בהנאה רבה,
וכאשר ראה יואן מרחוק את נוף קיוטאשי היפיפיה, נעצב.
"היא מדהימה", אמרה ויואן חייך למראה הברק בעיניה, אך כאשר
החלה לספר לו כמה תשמח לספר להוריה על כך, חיוכו נעלם במהירות
ועצבותו חזרה.
"היא מדהימה", חזרה, "אז למה אתה נראה כל-כך עצוב?"
"כי בקרוב ניפרד ואני אתגעגע אלייך."
"גם אני אתגעגע אליך, אבל אני בטוחה שתבוא לבקר."
"אבוא". הוא הושיט לה שקית מרשרשת למדי. "את תצטרכי את אלו
למזון, מקום לינה ולחזרה הביתה למקרה שקרן הדרקון תעלה מעבר
למצופה. אני בטוח שלא הקדשת לאלו יותר מדי מחשבה."