קראתי שיר של ריימונד קארבר,
על כך שהוא מתעורר באמצע הלילה,
וידו קפואה, ללא יכולת לזוז.
אחרי שהיד חזרה לעצמה,
עד כמה שידיים יכולות לחזור לעצמן,
הוא בילה את שארית הלילה כשידיו מוצלבות
על גבי חזהו, קרוב קרוב אליו.
גם אני ישנתי הרבה פעמים עם יד מוצלבת על חזי.
אחרי שהייתי פורק כתף,
או חולם על פריקת כתף,
ואז, מחמת הספק והעייפות,
הייתי מצמיד אותה קרוב אליי,
שלא יקרה כלום.
ולא נרדם.
לא נרדם.
מנתח לעצמי איך אני אתאושש מהפריקה הזאת,
והאם היא תשבש או לא תשבש סדרי עולם.
לשיר קראו 'סירקולציה', וגם אני הייתי עושה פעם סירקולציה.
בפיזיוטרפיה, אחרי שניתחו לי את הכתף.
אלו היו תרגילים קטנים ומייגעים, שמטרתן הייתה להזרים את הדם,
לשפר תנועה, להעלים כאב.
אלו היו ימים מעיקים,
שמשום מה אותם אני כבר בקושי זוכר.
באותם ימים ידי היתה מוצלבת על חזי לא מבחירה,
כי אם על ידי תחבושות ורצועות.
אלו היו ימים אחרים,
בהם המטרה היחידה הייתה להשתפר.
לא היה קיים פחד מאי הגשמה עצמית,
הפיכה לגוש של סינתטיות.
אז היה לי חור פתוח בכתף וחוסר יכולת ליישר את המרפק,
אבל לפעמים אני חושב שבימים אלו כואב לי יותר.
היום אני כבר שלוש וחצי שנים ללא פריקת כתף,
לא בריא מי יודע מה, אבל עדין סופר.
היום אני גם עושה סירקולציה באופן אחר,
ביקב שאני עובד בו.
אני מטפס על מיכלי נירוסטה ענקים,
ומשחרר את הפחמן הדו חמצני ביין, בכך שאני מערבב.
זה קצת מעיק וחם שם למעלה,
שהפחמן הדו חמצני משתחרר.
וצריך גם לעשות את זה ארבע פעמים ביום.
או שלוש, תלוי את מי אתה שואל.
לפני שהתחלתי לעבוד בייקבים,
חשבתי שיין הוא דבר רומנטי, ולכן,
כל דבר אשר כרוך בו, גם הוא מרתק.
לא ידעתי שיש כל כך הרבה אנשים,
לא הכרתי את כל המפיצים, יבואנים, טועמים, מבקרים ויועצים,
שמכרכרים, מוכרים, דוחפים, מצקצקים בלשונם ויורקים,
ואחר כך מזהים טעמים עלומים.
הכל בשביל לגרום לתחושה,
שאתה חלק מהשכבה העליונה,
ואתה מבין עוד משהו בחייך הקצרים.
היום, אני יודע שאני לא יודע הרבה,
אבל אני יודע שאין שום דבר רומנטי בעשיית יין,
רק בגידול ענבים.
וגם זה, מתרחש בעיקר באיטלקית.
אני מתגעגע לימים הישנים,
אלו שהתרחשו עוד לפני שנולדתי,
שקראתי עליהם בספרים וראיתי עליהם סרטים.
שבהם לא כל אחד היה סופר ולא כל אחד יינן מומחה.
והיית יכול להיות לקנות ספר, בקבוק יין או תקליט,
מבלי שדעתך תושפע ממיליון אנשים,
שכבר נכנסו לתודעתך ואמרו לך מה הם חושבים.
ימים שבהם הענב שצף הכי למעלה נמצא שם כי הוא מוכשר
ולא בזכות מערכת יחצ"נים.
אולי לא היו קיימים כאלה זמנים.
זה הכל בגלל שאני חושב יותר מדי,
בזמן שאני בסירקולציה בפיזיותרפיה או עם הענבים.
הלוואי והייתי מפסיק לחשוב,
ובמקום זאת, פשוט מסתפק בלבהות,
באנשים אחרים שגם הם פצועים, וגם הם משתקמים.
בענבים סגולים, שצפים להם, מחימת פחמן דו חמצני.
בקווים אדומים מסתלסלים.
לפתע שם לב, שתוכנת מעבד התמלילים שלי,
סימנה את המילים: "ריימונד קארבר" כשגיאת כתיב.
ונמלא בבושה, שמעבד התמלילים שלי,
חושב שריימונד קארבר הוא צירוף מילים בלתי הגיוני.
דווקא הוא,
שאולי לא מבין ביין,
אבל ללא ספק מבין בחיים,
הוא היחידי שאין לי לגביו שום ספק, שכל דבר שכתב, נועד עבורי.
אלוהים, אני חייב מכונת כתיבה.