כבר ימים שלמים דורכת אני בחופים אלו
רגליי עייפות הן, מחליקות על החול
גרגירי חול חלקים מלווים צעדיי
ואינני מתקדמת, ולו צעד אחד

מאות ואלפי,
מליוני פנים זרים
פרצופים מוכרים, מנוכרים, רחוקים
צועדיים מצדדיי, לצידי, מעליי
מהלכים על צוקים רחוקים

ואושיט ידיי מפעם לפעם,
את פניהם אברך בחיוך ותקווה
ובתמימות אין קץ, אשאר עיוורת
הליכתם בי אינה מבחינה.

אצפה על החול למראה יד מושטת
שתמשוך לצוקים הגבוהים
ולעת עתה אטפס, ואפצע זוג ידיים
יגששו הן לעת ערב -
עד שהחושך יעלים.