[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ריי מאייר
/
חלום בהקיץ

עמדתי שם וחיכיתי לנערה.

זו הייתה נערה שהכרתי בעזרת חברים משותפים לפני שנתיים, שיערה
חום וארוך ועיניה ירוקות, ומאז נעשינו מיודדים. בעצם זה יהיה
שקר, מפני שהיא הייתה יותר מידידה בעבורי, כי אם גם הנערה
שאהבתי.
אבל מפאת המרחק בינינו לא יכולים היינו להתראות הרבה, וזו
הייתה הסיבה שהייתי כל-כך נרגש עתה, כשסוף סוף עמדתי לראות
אותה שוב, אחרי תקופה ארוכה שהדבר לא התאפשר.
זו הייתה שעת צהריים בפארק ואני עמדתי על הדשא וחיכיתי, רק לה.
מפני שלא ידעתי מאיזה כיוון תבוא הבטתי תכופות לכל הכיוונים
וחיפשתי אחריה במבטי, אך לשווא. וכך יצא שכאשר הגיעה לבסוף היה
ראשי מופנה לאחור.

"היי!" שמעתי את קולה מאחורי גבי וסובבתי את ראשי במהירות.
כאשר ראיתי אותה בקושי הצלחתי להוציא מילים מפי, לא כל שכן
לסגור אותו. אני לא מגזים, היא נראתה כמו נסיכה יפהפיה
מהאגדות, עורה לבן וחלק והיא לבושה בשמלה ורודה וחסרת שרוולים
שהגיעה עד לקרסוליה, והרוח מרקידה את שיערה. היא הייתה מחייכת
חיוך רך בשפתיים ורודות והביטה בי בעיניה.
התחבקנו והיא שאלה אותי לשלומי, ואני הצלחתי לגמגם שהכל בסדר
ורק המשכתי לנעוץ בה מבטים. היא מיד הבחינה בכך, הסמיקה מעט
ובחנה את השמלה שלה, ממלמלת איזו התנצלות על כך שזו שמלה חדשה,
ושהיא ידעה שאין היא תיראה טוב עליה ושלא הייתה צריכה לקנות
אותה.
"לא!" צעקתי מיד, כדי שלא תבין אותי לא נכון, ולחיי נעשו
אדומות מן המבוכה. "את...את...היא נראית טוב." אמרתי לבסוף.
והיא חייכה ואחזה בידי והתחלנו לטפס במעלה המדרון המתון,
מתרחקים מן האגם הגדול ופונים אל השביל המרוצף אבנים לבנות.
וכך הלכנו, אוחזים ידיים ומדברים זה עם זו על עניינים של מה
בכך, כל אחד שואל על חייו של האחר ומתעדכן בשלומו. רק שיחת
חולין שקטה.

קניתי לשנינו גלידה כאשר נתקלנו בדוכן ממכר, והלכנו לשבת על
הנדנדות ולאכול אותה בעודנו ממשיכים לשוחח ומתנדנדים חלושות,
צוחקים ונהנים ורק אצבעות רגלינו מלטפות את הדשא הירוק.
כמו שאמרתי, עבר זמן רב מאז שהתראינו בפעם האחרונה, ואותו יום
העלה בי תחושה נעימה של נינוחות. הקשבתי לקול צחוקה בשעה שהרוח
ליטפה את גופי והשמש החלה לשקוע במערב. כאשר נצבעו השמיים
בכתום זורח והעננים נעשו ורודים כל-כך עד שנראו כמו צמר-גפן
מתוק, קמה והכריזה שעליה לתפוס את הרכבת ולחזור הביתה.
היה זה מצער, אבל ליוויתי אותה אל התחנה ואף עצרנו להצטלם
במכשיר שמצלם אותך תמורת כמה מטבעות. הוא הדפיס לנו ארבע
תמונות קטנות, מהן ניבטו אלינו נער ונערה מחייכים בהנאה, ואחת
מביטה בי בעיניים ירוקות.

לבסוף הגענו לתחנה. צפיתי בה מכניסה את הכרטיס לחריץ המיועד
לכך ועוברת דרך השער. מלמעלה נשמעה חריקת בלמי הרכבת ובמערכת
הכריזה הודיע קול נשי שהרכבת שנכנסה לרציף אחת נוסעת צפונה, זו
הרכבת שלה.
"להתראות!" קראה אליי ונופפה בידה, ואז הסתובבה ומיהרה במעלה
המדרגות.
ואני צפיתי בה עד שנעלמה, עדיין מחייך. זה היה יום נהדר
ונהניתי לראות אותה שוב ולהסתובב עימה בפארק, ללקק גלידה מתוך
גביע זהבהב ולצחוק.

אך כעת הלכה ואני רק השפלתי מבטי והבטתי בצלמה הקטן, בתמונתה
שבידי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אני אתה ואתה
אני ואני אני
ואתה אני ואני
אתה ואתה אתה
ואני אתה ואתה
אני

אז מי אתה?
ויותר חשוב, מי
אני?

החברה של זה
שמאשר את
הסלוגנים בתהייה
משמעותית לחייה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/1/07 14:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ריי מאייר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה