אני אומרת לך שאני מבינה אותך, גם אני הרגשתי את אותו הדבר
איתה, למרות שהדברים לא היו אותו הדבר. את נתקעת שם ואני
המשכתי אבל אצלך זה היה הרבה יותר ארוך, אולי זה בגלל זה, אולי
זה עיניין של אופי, מה זה משנה, אנחנו לא שוקלים את הסבל. הסבל
פשוט קיים, הוא חסר חיים, הוא חסר צבע, הוא צף באוויר, לפעמים
נמרח עלינו, לפעמים מתחבא, הוא הצל שלנו, אי אפשר לחתוך אותו
בסכין, הוא לא מתנתק. הוא הסבל שלנו, האיבר הנוסף שנברא וגדל
לאט לאט בהמשך החיים.
אבל אצלה זה היה אחרת, אצלה הוא גדל מהר ולכן היא היתה חייבת
לחתוך.
לא, אני לא כועסת עליה. אני מבינה אותה. אני אוהבת אותה.
אני אומרת לך, הסיפורים שלך כלכך מזכירים לי אותה, כן, אבל זו
היתה אהבה אחרת, לא אותו הדבר, כן, וזה לא אומר, אני עדיין
מבינה אותך, בהחלט, אני אפילו מרגישה אותך, כן.
אל תסתכלי עלי ככה. אל תגידי לי שהיא תחזור. אנשים לא חוזרים
את שומעת? חבל לי עליך את צעירה אל תחיי באשליות, תחיי את
החיים שלך ואל תחיי באשליות. כן, את שומעת אותי?
היא חוזרת אלי בחלומות היא חוזרת אלי בדימיון המודרך שאני עושה
לעצמי. שם אני עושה שיהיה לה טוב. שם דימיינתי לה דשא רחב
ושמיים ושמש וגשם קריר במקום מזגן. שם היא שם. היא רוקדת שם,
סתם ריקוד פרימיטיבי כזה, היא לא באמת יודעת לרקוד אבל היא
רוקדת מהלב, היא רוקדת מאושרת, החלום שלה היה לרקוד. לא הספקתי
ללמד אותה. היו הרבה דברים שרציתי ללמד אותה ולא הספקתי. מה
לעשות?
מחקתי לה את כל הזכרון שלה בדימיון המודרך שלי כדי שהיא לא
תרגיש שום דבר את מבינה? כי רק ככה היא יכולה לחיות.
מה את מסתכלת עלי ככה? את יודעת כמה קשה זה לראות אותה סובלת
מזכרונות?
מה זאת אומרת את לא מבינה? לך אין זכרונות שגורמים לך לסבל?
אין לך זכרונות שבגללם את לא ישנה בלילות? טוב אז לה היו, היו
לה מספיק בשביל שתינו. בגלל זה היא נעלמה, יום אחד היא נעלמה.
מה אפשר לעשות, זכרונות זה דבר מסוכן הם מעלימים אנשים.
עכשיו את מבינה למה היא לא תחזור לעולם?. |