ושוב החוסר אונים שאני רצה להציל אותך ולא מצליחה.
היית קומה מעלי. שכבת על הרצפה בחדר המדרגות, בקושי נושמת אחרי
שסיימת להקריא שירים. יצאתי החוצה מהבית לחפש אותך. הרגשתי
שמשהו קרה. צעקתי לך בכל המדרגות, קראתי לך.
היית קומה מעלי, רצתי אליך, מצאתי אותך, ניערתי אותך, הבטחתי
שלא יקרה לך כלום שאני אשמור עליך. חיבקתי אותך הרבה הרבה זמן.
חיבקתי אותך בשבילך, חיבקתי אותך בשבילי, חיבקתי אותך כדי
להרוות את כל הרגעים שהפכו לימים שהפכו לחודשים של צימאון
וגעגועים. שלא מרפים. חיבקתי אותך כל כך הרבה והבטחתי לך שאני
אשמור עליך, שלא יקרה לך כלום. ואת היית כל כך עצובה, לא היית
שם באמת את מבינה? לא היית שם באמת. ואני ניערתי אותך בחוסר
אונים ניערתי אותך. רציתי לתת לך שמחת חיים, רציתי שתתעוררי.
אבל ביקשת להיות לבד. ביקשת שאני אלך, הדפת אותי לאט לאט ויד
בלתי נראית לקחת אותי הרחק ממך. לאט.
ושוב הייתי קומה מתחתיך ואח"כ מצאתי את עצמי ברחוב וכל הכביש
היה מלא דם, דם, ידעתי שזה הדם שלך ושלי וצרחתי לעזרה, צרחתי
שיבואו להציל אותך, ובאה משאית שעיקבה אותי ומרחה את כל הדם
שלנו על כל הכביש. אח"כ חזרתי לחדר המדרגות ועליתי במדרגות
אינסופיות אליך ולא הצלחתי להגיע, אבל רצתי בכל כוחי, כי אני
כל כך אוהבת אותך, וכשהגעתי סוף סוף לקומה בה היית אמורה להיות
נתקלתי בחבל טבור דימיוני ונפלתי דרך הסורגים של חדר המדרגות
למטה, חבל הטבור נכרך סביב צווארי ותלה אותי שם. וכאשר הייתי
תלויה בין שמיים וארץ מדממת למוות ומרגישה חסרת אונים, ראיתי
אותך אוהבת ילדה אחרת, ראיתי אותך צוחקת ושאלתי את עצמי, מה כל
כך גרוע בי שלא הצלחת לאהוב אותי מעולם?
התעוררתי מהחלום צמאה.