שוכבת במיטתה
בוהה בתקרת מיטת האפיריון
ובטבעות הכסף הנתלות מחוט השני.
מוקפת אובך נוראי
תמרוקיה מרוחים על פניה
מהדמעות.
היא נתבקשה להופיע בפני המלך
להציג יופיה בפני שריו
כאילו הייתה יונה שקנה
הכלואה בכלוב זהב.
משמיאנה להגיע, גורשה מביתו ומליבו
פן יחזו בו בחולשתו,
פן יראו כולם, דחייתו.
ישנה היא עתה על מיטה מאבן
יבשה לה דמעה על פניה המלוכלכים,
אולי על האהוב שאיבדה,
כנראה על העושר.
הרוח מסבכת שערותיה
ונשות הכפר שואלות מדוע לא באה.
כי מעולם לא העביר ידו על עורי
ותינה עימי אוהבים בתשוקה.
מעולם לא אחז בי בפראות
והצהיר שאוהב,
או הצהיר שלא.
היא כובשת פניה בין ברכיה
והוא מהרהר אל חלונו.
אני המלך והיא צריכה הייתה לבוא.
היא ביישה אותי בפני נתיניי.
הסתכלה בי בסלידה בכל פעם שבאתי למיטתה.
לו רק לא הייתה מתחלחלת
כשריפרפו שפתיי אל עבר עורה החשוף.
אילו רק הייתה נפתחת אליי,
גוף ונפש
מבקשת להתאחד עם נשמתי העירומה.
אילו לא היו נכבות עיניה
בכל פעם שנכנסתי אל חדרה.
אילו היינו במקום אחר
בזמן אחר.
אילו היית אוהבת אותי
אילו היית סוחף אותי מרגליי.