הכלב שלי מתקרב אליי
אני מנסה להסגיר מצב רוחי בפניו.
נשכבת על הריצפה
נשענת על ברכיי
מנסה לשנות את פוזיצית הקרקע.

הוא מתקרב בצעדי ענק
רכון ,כנוע אליי, אוהב.
מצב רוחי נאלם לא חשוב לו
אולי אני נעלמת
שלא יראה אותי נכוחה.

מביטה בו בהערכה חוסמת את שפת גופי בשליטה
מחכה לכלב שיכנע.
תמיד שיש גשם הוא פורח
ואני כמותו יודעת,שלא נוח לצידי
סדינים כחולים על מיטת קיומי.

ואצלך אמא?
עוד נותר מקום המלא באור ואהבה?
הסדינים לבנים לבנים על מקדש בדידותה מכהים את מושא אהבתה.

"אמא אני לא יכולה לישון"
בגלל הרעמים שבחוץ?
"כן"
מה את ילדה קטנה?
לא,
זה החורף
זה רעש הגשמים
הסוד הסתור שלהם מעלה זיכרונות
אלו ריקודי הלילה הסוחפים
ותלתלי המילה כה מתסכלים.

אמא
זאת את!

אני מחכה על מקדש אהבתך
מחכה ומחכה
פקעה סבלנותי.

במערומיי היקום טיפטף עליי את וולד הבריאה
יונק עזוב בחיק אימו
החדר שלי הוא הטבע