שוב אותה קדרת שופכין חסרת כל מעצור
ואני מרגיש את עצמי נופל שוב לבור
מדבר מוזר מדבר ולא מקשיב
מחקה את מה שהייתי ואת עצמי מעציב
היא שוב נוגעת שמה את האצבע
שוב לא מרגישה כלום, כאילו אין כל פצע
בספסל תמים כזה.. הרבה יכול לקירות
בו תעשן תשתה קצת.. בסוף תתחיל לבכות
ואין סיפור ואין עניין ואין דקה ללא לחץ
אני אותה שומע מברברת מיתפערת מגרגרת על גלח"צ
ומה אני ומה צבא? מה רוצים ממני כאן
יש לי גיל יש לי כוח.. אני חמוש בזקן
מחמי לה, זורק איזה משהו באוויר, כמו דייג מתוח
והיא הדג שמסנה בכל כוחו לברוח
ואני חיי לי בשלי מסתכל בענני שמים
מסתכל ושואל מתי כבר יורידו עלי את המים
והכל שם באותו ספסל תמים כזה.. כאן הרבה יכול ליקרות
בוא חביבי תעשן תשתה קצת.. בסוף תתחיל לבכות
והיה כבר אחד ועוד אחד כבר בדרך
יש לה קצב ועיניים היא מעוצבת כבת מלך
מאז ראייתה בראשונה תמיד קרצו לי מידותיה
ותמיד נגעתי אך לעולם לא ברגשותיה
יש בה איזה סוד משהו נורא שהיה
ואני כשיכור אחריה כסערה
סוחפת אותי למקומות נוראים
של כאב של פחד של חוסר עונים
והכל תמיד חוזר בי, לא אומר לה דיי ומשלם במזומן
ממשיך וחוזר כמו נרקומן
והוזה הזיות ונותן לה תשובות
וממשיך לחלום לא מפסיק לקוות
והיא בשלה.. בשלה ויפה..
כל כולי שם.. באותו ספסל תמים כזה.. כאן הרבה יכול ליקרות
אני אעשן ואשתה קצת.. ובסוף אתחיל לבכות |