זה לא בגלל שאת מנשקת אותי,
זה הליקוק המפתיע על שפתיי רגע לפני.
זה לא בגלל שאת מביטה לי ישר בעיניים,
זה הפרצוף המצחיק המגיע פתאום.
זה לא לדבר על אקטואליה, פוליטיקה, או על מה שקורה בעולם,
זה לדבר על למה בעצם היא כזו מרירה, או הוא כזה עצבני או איך
מרגיש הרמטכ"ל.
זה לא החיבוק,
זה הדגדוג בגב.
זו לא השיחה על החתולה שלך,
זה איך שאת מרגישה כי היא נעלבת, כועסת, משתעממת, שמחה.
זה לא לבהות בך סתם,
זה להסתכל עליך מתרכזת במשהו טפשי כמו לתפוס נמלה או לצייר קו
סתמי על נייר.
זה לא להתכרבל איתך מתחת לשמיכה,
זה לשחק איתך מחבואים.
זה לא להתקרב לשפתיים שלך לאט לאט,
זה לקרב את האף, בפקודה, ולקבל 'נישוק-אף'.
זה לא ליד, לא קרוב, לא אולי,
לא רגיל
זה בדיוק זה.