אני נשען על השולחן הירוק עם ציפוי הקטיפה הצמרירי ומתבונן
במספרים המתחלפים ובצבעים המתערבבים. אדום ושחור, שחור ואדום,
הצלחה וכשלון. הכדור הזהוב הקטן מתמלא בחיוניות. הברק שבו מסמא
את עיני ואני נמנע מלהביט באפשרויות. אני שומע את הכדור מקפץ
לו בפעם האחרונה ונעצר לבסוף במשבצת רנדומלית. אני מחייך
בלגלוג ומוריק את כוסי.
בדרך החוצה מתוך ענני השכרות אני מבחין בשלט הניאון האדום
שבכניסה. השלט מהבהב והאותיות הטבועות בו מרצדות מול עיני. אני
ממצמץ בכאב ומרגיש את העולם מסתובב סביבי. השמיים השחורים
מתערבבים באור האדום וכוכב אחד זוהר מנצנץ לו בתוך המרחב
האינסופי. אדום ושחור, שחור ואדום. הכוכב הזוהר מתקרב אלי מתוך
מערבולת הצבעים והאור שבוקע ממנו מפיל אותי על המדרכה השחוקה.
אני קם, מוכה באלף סנוורים, ומדדה אל עבר הפיאט הישנה שלי.
אני מתניע והמנוע נענה לי. הגלגלים המתכתיים מסתובבים לפקודתי
והאגזוז מעלה עשן סמיך. אני נוסע דרך כיכר מטופחת ומנסה לפנות
אל הרחוב שלי, אך ההגה הופך חלקלק תחת ידי ואני מוצא את עצמי
עושה סיבוב בכיכר. סיבוב אחד ועוד אחד, ועוד אחד והכיכר הופכת
למערבולת צבעים. לא אדום ולא שחור. לא שחור ולא אדום. רק הכדור
הזוהר החינני מסתובב לו סחור סחור בדרך לא דרך והאור דהוי וחלש
יותר כי אחד הפנסים הקדמיים שלי שבור.
לבסוף הכדור נעצר תחת עץ בכיכר ועיני ההוזות מתמלאות בדם
ודמעות. המוות שחור וכבד. החיים אדומים ומייסרים. אני נכנע
בפעם האחרונה ועוצם את עיני מתוך המוות השחור פתאום אני רואה
עכשיו את האור. הכל נגמר עכשיו. אין יותר אדום ושחור.