כלוא בתוך העולם
מחפש יציאה
מעיף מבט אל הרקיע
לא מוצא נחמה

הנחתי את העט. שמטתי ראשי על השולחן, נותן דרור למחשבותי.
לראשונה מזה זמן רב הרגשתי חופשי. כאילו אבן נגולה מעל ליבי.
והזיכרון... העבר פסק מלרדוף אותי. המועקה נעלמה, ובמקומה
הפציעה קרן של תקווה.  זו אולי הפעם הראשונה בה נשאתי עיני אל
העתיד. התרוממתי מכסא העץ הישן והחורק, מתבונן בחדרי הטחוב
והמחניק. מעביר מבטי מן הקירות הערומים, והטיח המקולף, אל עבר
מיטת הברזל הצרה - בה ביליתי את רוב שעותיי בזמן האחרון,
ומסיים בשולחן העץ הישן - מכוסה ניירות כתובים. את כל מחשבותי
העברתי אליהם - כל אישיותי פרוסה שם, שברירית ומחיקה. ניגשתי
אל עבר החלון - פתחתי אותו, והבטתי אל השמיים התכולים. השמש
בהקה - כה שקוע הייתי במחשבותי, שלא שמתי לב איזה יום נהדר
בחוץ. יום יפה למות בו.

הייתה זו הפעם הראשונה בה הבחנתי בה - עומדת שם, זוהרת וטמירה.
קורנת מין תמימות נעורים שכזו. היא עמדה לבדה, מעבירה מבטה
סביבה... היא נראתה לי בודדה. לא התאפקתי - וניגשתי אליה. מציג
את עצמי, מציע לה עזרה. עיניה אורו כאשר דיברתי איתה. וליבי...
ליבי כבר אז היה שלה. מאותו הרגע והלאה, כל מחשבותיי נסובו
סביבה.
בכל רגע בו הייתי ער, כל שיכולתי לראות לעיני רוחי היה את
פניה. חלקות וצחות... מאירות ומושלמות... כמו שרק פנים של נערה
בת 17  בשיא פריחתה יכולים להיות.
ואחר כך... הלילות  שבהם לא ישנתי - בוער מתשוקתי אליה...
והאושר... האין סופי כאשר נענתה לי.
והשיחות שלנו... שעות שישבנו ביחד - מסתכלים זה בעיני זו...
והחיבוקים איתה... והלילות שבילינו... מרגישים כאילו אין עוד
אף אחד אחר בעולם... כאילו זה רק שנינו...
ואולי האושר הזה, אולי הוא שגרם לי להרגיש ככה. הרי אומרים
שהגבול בין אהבה לשנאה הוא דק, כך גם הגבול בין שפיות לטירוף.
אני לא אשכח את אותה הודעה במשיבון... שבה קולה הרך והנעים היה
קשה וקר. כאילו זרה היא. הקשבתי רק עד הקטע שבו היא אומרת שזה
נגמר... שיש לה מישהו אחר... באותו הלילה, כל שיכולתי היה
להתהפך מצד לצד...  והשנאה מזדחלת לליבי. לא הרגשתי - איך היא
השתלטה עלי... סחפה את כולי... ולמחרת, קמתי כהוזה. פעלתי
כחולם חלום, תנועותי מוזנות על ידי שנאתי. וכאשר ניגשתי לביתה,
והאקדח בידי, לא יכולתי אפילו לחשוב מה אני עושה. בעיניים
קרות, וללא חרטה או מצפון, נכנסתי לחדרה ויריתי. וכל יריה -
חוררה גם אותי. אך אני לא הרגשתי. עיניי סומאו על ידי אותו כוח
נורא... מוחי היה המום.
חזרתי למכוניתי, נוסע בלי להשאיר עקבות. עליתי על אותה טיסה,
בידיעה כי כרגע אין מי שיוכל למצואני.
וכאשר הגעתי לחדרי השכור - רק אז החלו המחשבות לחזור. רק אז
הרגשתי את החורים בליבי. והם דיממו... כמה שהם דיממו... הם
שרפו את נשמתי. הפכתי צל של עצמי. אוכלתי על ידי האש שבערה בי
- אש השנאה. הרגשתי שכאשר הרגתי אותה, הרגתי גם את עצמי.  במשך
כמה שבועות כמעט שלא עזבתי את חדרי. מדי פעם יצאתי לגיחות
חטופות להביא אוכל, או לקנות עוד דפים, עוד עטים.
עד אותו הבוקר - התעוררתי שונה. ניגשתי לשולחן, והבטתי אל הדף
החלק. הרמתי את העט, וכתבתי. מילה רדפה מילה, לאט לאט החלו
שורות לצמוח - כתובות בכתב קטן וצפוף. השורות הפכו לדפים
שלמים, ישבתי כותב כמי שכפאו שד. את כל מחשבותי שפכתי, דמעותי
נתערבבו עם הדיו. את כל נשמתי העמסתי על הדפים - והם נשאוה
בשתיקה אילמת. כמעין השלמה עם גורלם. לאט לאט הרגשתי כי ליבי
קל עלי. כי די - השתחררתי מכלאי, ואני חופשי סוף סוף... חופשי
למות בשקט.