אני ודניאל יושבים בקפיטריה של המשרד ושותים קפה שחור חזק.
הקפה מעורר אותי ואני פוקח זוג עיניים אדומות ודביקות. דניאל
מוחה את קורי השינה שלו ולוגם את הקפה בלגימות גדולות
ורעשניות. אני מסתכל על הגרוגרת העגולה שלו שעולה ויורדת
כשהמשקה מחלחל לו אל תוך הגרון המיובש. עוד יום חדש מתחיל.

"מה שלומך הבוקר?" אני שואל בנימה סימפטית של שיחה קלה.
"אני יודע" הוא עונה לי בעייפות "הכל בסדר. עוד יום.."
בכל בוקר אני שואל את דניאל מה נשמע, ובכל בוקר אני מקבל את
אותו "הכל בסדר" התשובה המתחמקת הבנאלית והלא מחייבת של דניאל
שעוזרת לו לברוח קצת מהמציאות השוחקת של היום יום.
"עוד יום" אני אומר. "עוד שעה, עוד דקה, עוד שניה, עוד כוס
קפה"
דניאל מדליק סיגריה ואני מתחיל לשתות את הקפה שלי בזהירות.
כשדניאל מסיים את הסיגריה, אני שופך למאפרה את מה שנשאר מהקפה.
עוד מעט כבר שמונה. צריך להתחיל לעבוד.
"אשתך נתנה לך אתמול?" אני שואל אותו כשאנחנו עומדים בתור
להעביר כרטיס. הוא מניד בראשו לשלילה. לפני כמה ימים אמר לי
שהוא התחיל שוב לעשות ביד.

אני מעביר כרטיס ונכנס אל תוך המשרד. אורות הניאון צורבים לי
את העיניים ואני מרגיש את הטעם המר של הקפה עמוק בתוך הגרון.
אני מבליע פיהוק ומתיישב על יד המכונה שלי. על ידי אני רואה את
דניאל מתיישב על יד המכונה שלו. אני ממתין בשקט ובהכנעה
שהמכשיר יחבר אותי אליו באזיקים כסופים ושהזרועות המכניות
הגדולות יתפסו לי את הידיים והרגליים משני צדי הקיר. אני מעיף
מבט אל דניאל. הוא כבר מחובר וממתין. עוד דקה לשמונה. עוד חצי
דקה. עוד עשר שניות, והמכונה מתחילה לעבוד. אני מרגיש איך
הרגליים שלי מתקבעות במקום והחלק העליון של הגוף שלי מתחיל
להסתובב. עצמות האגן מתפוקקות. עמוד השדרה נמתח והחוליות זזות.
אני נושך שפתיים ומשתדל שלא לצרוח. השעה הראשונה תמיד הכי קשה.
אחר כך כבר מתרגלים. אני רואה את דניאל במכשיר שלידי מתעוות
תחת הלחץ והמצח שלו מתכסה בזיעה קרה. עוברות כמה דקות והכסף
מתחיל להגיע. אני מרגיש את החגורה שלי נמתחת ומטבע כסוף של שקל
אחד נושר אל תוך קופסא קטנה המיועדת לכך. כל כמה דקות עוד שקל.
ועוד אחד. ועוד אחד. 250 שקל ליום לא כולל שעות נוספות.
בערב כשאני נוסע הביתה לבד אני חושב על אשתי ונאנח. אני יודע
שגם היום היא לא תיתן לי. וגם לא מחר ולא מחרתיים. "עזוב" היא
תמיד אומרת והקול שלה שבור ורך, מתנצל. "אתה יודע שגם אני
סחוטה".