עוד משחר ילדותך ידעת.
ידעת כי שוכן בך אותו קסם נורא, זה אשר ישחיר נשמות רבות
מספור.
טיפות של רוע ינקת, מפלים של שנאה זרמו בעורקייך.
לזחול התחלת, אט אט צובר תאוצה, וקול בכי עמום נשמע במרחק.
המטרה הסופית נגלתה אל מול עינך, ברורה מבעבר, נקיה מערפילי
שכרון וכאב.
עת הלכת יחף בסמטאות עירך, התרוקנו רחובותיה הומי האדם, ונדמו.
לעד.
בורות בורות הותרת אחריך, תילי עפר נשכחים שלא שבו למקומם.
אלפים סחפת עימך בעודך ממשיך את הצעדה אל עבר התהום, כל כך
בטוח בצדקתך.
כיצד יכולת איפוא להבחין בין דם לדם,
בעוד שאף אותם שמי הטורקיז ששלטו מעלייך, החווירו ואיבדו
מצבעם, עם כל צעד ושעל שפסעת.
לא הבחנת במה שנותר מעקבות רגלייך שהשתרכו עד לאופק. לא הפסקת
מעולם, לא הבטת לאחור.
עם הזמן, ניכר היה שחלומך מתפוגג ונעלם, אך את המכונה כבר לא
היה ניתן לעצור.
רק קול שריקה חדה נשמעה לאחר שעזבת, קולה של הרוח הנושבת בשממה
בה הלכת.

ים של כאב עתיק חוזר עם כל זיכרון שעולה אודותייך. ים, ששוטף
כל זיכרון.
אומנם עזבת זה מכבר, אבל את החרוט באבן לא ניתן לשכוח.
פני העולם עדיין נשואות לאותה היבשת האפלה, שם לא ניתן להפריד
בין עפר לאפר.
ועם זאת, אין עין אדם שתבין את ממדי ההרס אותם זרעת במסעותייך.


לא אדולף,
בשבילים בהם הלכת, לא צמחו עוד פרחים,
לעולם.