בכפר גלובלי, לא גדול לא קטן
בין שני קירות זכוכית היא עמדה,
אחד משם ואחד מכאן.
רוצה לשבור אחד מהם.
מבקשת לתהום לקבפוץ. להרגיש את התהום על גופה.
תהום אמיתי, היא אומרת.
אומרים שהיא יוצרת גדולה,
אז מה זו החלטה קטנה בשבילה?
אני... אני כבר קפצתי.
את רוצה לדעת מה יש שם, ילדה? מים אין שם.
יש שם סלעים. סלעים בוגדניים. במשך זמן כה רב עמלתי. חרטתי את
נפשי על אותם סלעים.
עם הגשם הראשון נמחו אותן חריטות. האמנם נפשי כה מחיקה? כה
נדיפה?
כבר מאוחר מדי. אין החלטה והקירות נסגרו.
תתקפלי לאחור, אני צועק לך. ואת לא שומעת. כל שאת שומעת זה
צלילים נעימים. מחיאות כפיים. קריאות בוז.
"תתקפלי לאחור, את לא מבינה?!"
ולפני שאני מצליח לתפוס אותך, ידיים אחרות מצליחות.
ואת כבר לא שם. או אולי כן? הכל נהיה שחור.
ושוב אני בקפיצה אל התהום. והדמעות זולגות. אולי הדמעות יחרטו
טוב יותר מהידיים.
כבר מאוחר מדי. יש החלטה והיא לא שלי.