הנוסעים במערכת הרכבות העירונית התחילו לקטר יותר ויותר על
התופעה של החמצת רכבות. לא שהרכבות הגיעו בתכיפות פחותה מבעבר
או שעסקיהם של תושבי העיר נעשו לפתע דחופים יותר, אולי הנהגים
נעשו חסרי סבלנות יותר או אפילו קשי לב.
לא היה זה חזון נדיר לצפות בגבר מזיע ומתנשף לאחר מרוצה של כמה
עשרות מטרים בוהה ברכבת היוצאת את התחנה, שדלתותיה נטרקו ממש
מתחת לאפו, ועל פניו מרוחה הבעה פחוסה כשל כלב בולדוג מאוכזב.
לא עזר כלל, שהנוסעים על גבי הרכבת העוזבת עשו להם למנהג לנופף
למאחר באמפטיה על מנת לעודדו קמעה (להפך, לעיתים עוררה מחווה
זו תגובות הפוכות מהמכוון), וזה נותר במפח נפש בשמש הקופחת או
בקור המקפיא להמתין בתחנה עוד כעשר דקות לרכבת הבאה.
פעם אחת הייתה זו ילדה בעלת עיניים גדולות ומוכות יגון שעקבו
אחר הרכבת המתרחקת במבע שהזכיר יותר מכל את מבטיהם של יהודים,
שצולמו מצידה השני של הגדר, אתם יודעים.
עדותה של אישה בעלת תלתלי זהב בגיל העמידה, שדיווחה על התקרית
בקול בוכים בתוכנית אירוח חשובה בטלביזיה, גרמה לתפנית המכרעת
במדיניותם של פרנסי העיר.
כדי לחסוך מן הנוסעים את היגון הנורא הכרוך בהחמצת רכבת, הוחלט
להוסיף מיד לאחר כל רכבת רגילה רכבת מאסף שתעבור בדיוק באותן
תחנות ותאסוף את הנוסעים המאחרים. אולם מיד צצה בעיה חדשה: מה
לעשות בנוסעים, שהחמיצו גם את רכבת המאסף? מפה לשם (התקופה
הייתה זמן קצר לפני הבחירות והפוליטיקאים לא רצו להסתכן בציבור
מצביעים שאינם שבעי רצון) התמלא החלל בין הרכבות המקוריות
בשורה צפופה של רכבות מאסף, שבאו האחת בעקבות השנייה. איזו
תקופה מסעירה הייתה זו! אך יצאה רכבת אחת את התחנה, מיד באה
חברתה, והרציפים לא ידעו עוד אף לא רגע שקט אחד.
לא נראו יותר פנים לא שמחות בעיר (מסתבר שבעיית החמצת הרכבות
הייתה מכשול אמיתי לאושרם של התושבים) וגם הגברת בעלת תלתלי
הזהב הכריזה על שביעות רצונה בריש גלי.
אולם עבור הנהגים ומנהלי התחנות היה זה גיהינום של ממש, כפי
שוודאי תוכלו לתאר לעצמכם. אם התעכבה יציאתה של אחת הרכבות
מסיבה זו או אחרת, מיד נגרם כאוס נוראי בלוח הזמנים של כל
הרכבות שבעקבותיה. רק בזכות יעילותה הרבה של המערכת וערנותם של
כל הדרגים המעורבים נמנעו תאונות חמורות.
לאחר כמה חודשים מפרכים מצאו בהנהלת הרכבת העירונית פיתרון
פשוט אך מבריק לבעיה: כל שתי רכבות סמוכות נקשרו זו לזו
בשלשלאות כך שנוצרה רכבת אחת גדולה. גם מסלוליהן השונים של
הרכבות אוחדו למסלול מעגלי אחד גדול, שעבר דרך כל התחנות
הקיימות, ובאירוע חגיגי בנוכחות ראש העיר (ששב ונבחר ברוב
קולות) רותקו קצה האחורי וקצה הקדמי של רכבת הענק זה לזה
והמעגל נסגר. כעת נסעה בעיר רק רכבת גדולה אחת, שלא ניתן היה
לדעת היכן היא מתחילה והיכן היא נגמרת. מובן שמהירותה של הרכבת
המעגלית לא הייתה יכולה להיות גבוהה ביותר, כיוון שלא ניתן היה
לעצור יותר בתחנות והנוסעים נדרשו לעלות או לרדת תוך כדי
נסיעה. למעשה ניתן לומר, שהרכבת התקדמה כעת בזחילה, אולם מאחר
שכאמור לתושבי העיר לא היו עניינים דחופים ביותר, לא התלונן על
כך איש.
לעומת זאת נשמעו לאחר זמן מה תלונות על בידודם של חלקי הרכבת
זה מזה. אדם יכול היה, למשל, להחמיץ את אהבת חייו לנצח, כיוון
ששניהם עלו על שני קרונות סמוכים, שאין ביניהם מעבר. לפיכך
נשלחו טכנאי רשות הרכבות לעבור מקרון לקרון ולהתקין ביניהם
דלתות הזזה משוכללות, שנפתחו לשני הכיוונים.
כעת היה אושרם של התושבים שלם. לא היה יותר צורך לנופף באמפטיה
למאחרים, כיוון שאיש לא החמיץ יותר את הרכבת. אך למעשה לא היה
עוד למי לנופף. התחנות, הרחובות, הבניינים היו ריקים מאדם, שכן
כולם היו על הרכבת, עוברים מקרון לקרון ועושים מה שמתחשק להם,
כל היום כולו.