היי אתה שם!
כן, אתה! אני מדברת אלייך, ואתה יודע את זה!
אני מדברת עכשיו אלייך ולכל אותם בחורים מהסוג שלך! בחורים
שדחו אותי!
אני מאמינה שכל אדם בעולם שלנו נולד עם רמת ביטחון עצמי והערכה
עצמית מסוימת ולפי התנהגות ויחס החברה אליו במשך שנות חייו
נקבעת רמת הביטחון והאהבה או השנאה העצמית הסופית...
בגלל בחורים כמוך (ויש הרבה) יש כל כך הרבה ביטחון עצמי והערכה
עצמית שמסתובבים להם בחלל, לשימושם של שאר בני האדם. ביטחון
והערכה שהיו שייכים לי פעם, ושנלקחו ממני בגללך. אתה וכל
החברים שלך.
אתה יכול לבוא ולהסביר לי כמה שאתה רוצה, אבל לא משנה כמה
פעמים תגיד את המשפט ה-הו-כל-כך-נדוש- "זאת לא את, זה אני",
"את יכולה להשיג את כל מי שאת רוצה, אני פשוט אדם בעייתי", "אל
תקחי את זה אישית"... וכל שאר המשפטים מאותה משפחה ובאותו
סגנון. אני בניגוד אלייך, לא השאלתי את המשפטים האלה מסדרות
טלוויזיה סטייל דוסון ושות', אלא לקחתי אותם מהחיים האמיתיים.
החיים שלי.
עצוב, עצוב, אבל אתה יודע שאחרי כל כך הרבה פעמים ששומעים את
המשפטים האלה, מפתחים מין ציפייה אליהם. זה לא אומר שמפסיקים
להידלק ולרצות אנשים... זה כמו שתגיד שמכוערות מקומן עם
מכוערים ולהיפך. אתה חושב שזה שהם כבר השלימו עם העובדה שהם
מכוערים אומר שאין להם תקווה קטנה בלב שהם ימצאו מישהו שמושך
אותם באמת ולא סתם יתפשרו כי הבנאדם הראשון שרצה אותם היה בגיל
29 והם כבר בלחץ להתחתן. בולשיט.
אז מה שאני אומרת בעצם זה שממשיכים להידלק על אנשים ולרצות
אותם. אני דיי בטוחה שכשרציתי אותך למשל, ידעתי שבעצם אני לא
אשיג אותך, אבל המשכתי לרצות (וזה בכלל לא משנה מי אתה ומתי
רציתי אותך, כל אלה שמדובר עליהם יודעים את זה). זה אולי נשמע
מוזר- מין מזוכיזם שכזה, אבל זה נכון. כי לא משנה כמה הייתי
בטוחה שזה חסר סיכוי, באותה תקופה הייתי כל כך בטוחה שאתה הדבר
הכי סקסי שנקרה בדרכי- (וזה כל כך לא משנה שבערך חודש אחר כך
גיליתי שהחברות שלי צדקו- ואתה בכלל לא חתיך, ואז מה אם אתה
כדורסלן ומבין בפיזיקה? אתה ממש מכוער וטיפש ושלא נדבר על זה
שמבפנים אתה ריק) רק האובססיביות אלייך שימשה לי כאוויר
לנשימה.
אני לא ממש יודעת מה אני מנסה להעביר לך, אבל אני רק יודעת
שחלק גדול מהעניין זה המסרים המוטעים שבני המין הגברי (אוי, אל
תכחישו- כולכם עושים את זה) מעבירים לנו ברגע שאתם יודעים
שאנחנו חושקות בכם.
אל תשחק אותה, אתה- כל המבטים שהגנבת אליי בכוונה שאני אראה
אותך כאילו מסובב את הראש בשניה האחרונה, וכל הפעמים שהסתובבת
באיזור שלי (סתם כי אתה חסר חיים) כדי שאני אחשוב שזה בגללי.
ויש לי עוד אלפי דוגמאות, אבל זה חסר טעם. זה לא מגיע לשום
מקום...
אני אמשיך לרצות אותך, אתה תמשיך להטעות אותי, אני אדע שזה חסר
סיכוי...
ובכל זאת...
בכל זאת אני ארצה, אתה יודע? ואני לא יודעת למה, למה אני
מתעללת בעצמי כל כך, כל פעם מחדש. אני רק חושבת שאולי, יום
אחד, יהיה אחד שידע להעריך אותי באמת, והוא יאסוף את השברים,
ואת כל שאריות הביטחון וההערכה שהתנדפו להם זה מכבר- ויחזיר לי
אותם, ואז אני אהיה מאושרת.

ואתה?
אתה תקריח ותשמין, ותהיה נשוי לאיזה מטומטמת שתהיה היחידה
שתסכים להיות איתך אחרי שכל הנורמליות יבינו כמה אתה אפס.
אה, כן- ותקפוץ לי בדרך.

(אתה יודע שזה מוקדש לך).