תקופת החגים
כן, התקופה הזו היא הזמן המרכזי בו הייתי חושבת עליך.
אולי עכשיו אתה בבית, אולי ביום כיפור הזה אני אתקל בך בבית
הכנסת.
אולי תעבור עם האוטו ברחוב, לבוש לבן, מקולח, נקי וטהור לקראת
השנה החדשה.
והשנה, כבר לא הולכת ברחוב מצד לצד למקרה שתעבור כאן,
כבר לא מדמיינת את שיערך הבהיר ולא תרה אחר ריחך הממלא את
האוויר.
השנה אני מקיאה מתוכי את הידיעה שאתה כבר לא חוזר.
הידיעה הזו יחד עם ריח הסתיו המבשר את בוא השנה החדשה ומזכיר
לי אותך, מעלים בי דמעות.
תקופת החגים המבשרת על התחדשות וטיהור הנפש מביאה עימה את
ההבעה שהייתה על פניך
כשקראת סליחות בבית הכנסת. ועוד מעט זה יום כיפור, אני כל כך
שמחה שאולי לא אהיה פה.
רק ככה אוכל אולי לשכוח שלא תהיה בבית הכנסת כתמיד ולא תסתובב
בין האנשים בקרית עמל.
רק ככה אוכל להמשיך להדחיק את העובדה שלא תחייך אליי ותתמלא
סומק כמו תמיד
כשהיית נזכר למה אתה מחייך אליי...
מתי באמת אוכל להמשיך לחגוג את החגים האלה שוב עם חיוך אמיתי
על הפנים?!
מתי אצליח לאהוב אותם כמו פעם, כשהיית בחיים?!
ואם אוכל, האם זה יהיה לא בסדר?
אולי תחזור לרגע עם תשובה בשבילי?
רק לרגע אחד כדי לספר לי שהכל בסדר עכשיו, שטוב לך, אתה רגוע,
שאבא שלך מחבק אותך וסבא שלך עוטף אותך באהבה.
שאתה רק מתגעגע לאימא שלך ולאחותך אבל חוץ מזה הכל דבש.
שגם אתה חוגג את ראש השנה, שגם שם יש שופר שמכריז על כניסת
הצום ויציאתו.
אולי רק לרגע תחזור כדי לחייך אליי ואולי לחבק קצת.
אני צריכה חיבוק.
ממך חיבוק,
אף אחד אחר לא יכול לנחם אותי.
אף אחד לא יוכל לעולם לחייך אליי כמוך.
אולי עכשיו?