אני זוכרת את פיסות העץ הנרמסות תחת רגליי ואת ההליכה בצעדים
מקרטעים, כמעט כושלת על האספלט המחוספס, ואיך לא רציתי להגיע
הביתה.
אני זוכרת כשלא היה יותר בשביל מה לחיות, אבל הבטחתי לך שאני
אשאר כאן
למעני, אבל למענך במסווה ורק כי הבטחתי.
שום דבר לא היה מספיק באותם ימים, כדי להרגיש חיה וקיימת, אבל
הייתי.
אולי היה חסר מגע ידך כדי להבין זאת.
איתך הייתי כלום והכל ביחד, אני לא חושבת שמישהו מסוגל להבין
את ההרגשה הזאת מבלי לחוות אותה, לכן אתה מעולם לא הבנת.
אבל להשרף מבפנים מבלי שאף אחד יראה ולהרגיש איך הכל עולה על
פני השטח ובכל זאת, עדיין לא רואים איך את נשברת מבפנים
כשהחיוך נפרש על פנייך, זה מדהים.
אני זוכרת שכל הדרכים המובילות הביתה נראו ארוכות מדיי, אבל
הלכתי בכולן הלוך ושוב,רק כדי לא לדרוך בפנים ולהבין, שעינייך
עוד לא יפנו בהשתאות כלפיי ושמהיום,
אני עוד אחת מכולן, וכמה היו.
ללכת לאיבוד בין פרקי ההיסטוריה שלך אולי תמיד היה החלום שלי,
כי בכל זאת, לא השקעתי מזמני בלמנוע מהמילים לדעוך בינינו, רק
חיוכים של זכרון הפניתי למענך מדי כמה ימים, כדי לא לשכוח שפעם
אהבתי.
אז אל תתפלא, אם ייקח לי ימים להגיע אלייך, כי יצאתי מפתח הבית
לפני מספר דקות.
שביל האספלט המחוספס מלא בחתיכות עץ הנרמסות תחת רגליי.
בהליכה איטית אני צועדת, אל עבר ביתך, רגליי כמעט כושלות
ובדרך הקצרה ביותר, אני מנסה להגיע
למה שפעם אהבתי
ולמה שאני לא רוצה לחזור לאהוב.