ישבתי איתו, כמעט דיברנו. כמעט צחקנו. כמעט נגענו. משאירים טעם
של עוד. ניסיתי להושיט את היד שלי לעברו וכמעט הצלחתי לאחוז.
את כל הזמן שלפני הקדשתי לקילוף. קילוף כל שכבה ושכבה שמגנה
עליי. נלחמת בהילה שעוטה אותי בקנאות, בכוח הצלחתי להעיף אותה
מעליי. נותרתי עירומה יותר משאי פעם אוכל להיות. והוא רק בהה.
ניסיתי להסביר לו שזה לא יילך אלא אם כן זה הדדי, הוא מצדו זרק
כמה מילים לאויר ובהה. לא יכלתי לסבול את זה יותר. זרקתי
דברים, ניסיתי לקלף אותו כמו שקילפתי את עצמי. חתכתי, הכאבתי,
פלשתי, והוא רק שכב שם בעיניים עצומות, ובעזרת כוח בלתי ניתן
להסברה - לא נתן לשכבות לרדת מעליהן. הן זעקו אליו "אל תילחם
בזה... ככה זה צריך להיות", אבל הוא בשלו. הוא אמר שהוא פשוט
לא יכול. ואני שתקתי. אחר כך הלכתי משם. רצתי כמו מטורפת,
בחוסר ידיעה לאן. עד שפתאם הרגשתי כאב חד, ונפלתי. והדבר הבא
שאני זוכרת הוא שהייתי פה, מול המסך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.