"אבל אני פועל עצל, תמיד
תיעבתי מטלות הכרחיות,
בחלתי בפילוח העתיד
למשבצות סדורות. כמו החיות
שלא פתחו ז'רגון זמנים מודע,
והן קורסות אל אחריתן ברגע לא צפוי, בתימהון, בחרדה,
בלי להבחין בקשר בין הנגע
שהכריען לקץ - אמשיך לחלום:
עליך, למשל, על הלשון
הוורדרדה שלך, על ברק עינך,
עין הציפור, על קער עכוזך:
כאילו זה הרטט הראשון
אשר הלם בי פעם עד הלום."
("קפריזה: סונטה" מאת משורר ישראלי ששמו נשכח ממני זה מכבר)
לא ברור איך קרה שחלפה שנה ויותר מאז הרהרתי בדמדומי התאהבות
בטעם שפתייך, וכל אותו הזמן בקושי טרחתי להגות בך. זה לא שלא
היה לי זמן פנוי - אמנם, לוח הזמנים של חייל בשירות קרבי
ובוודאי של מפקד באותו מקום ממש, הוא צפוף; ועדיין אין זה
תירוץ.
התמונה שלנו מזקופנה, מחובקי זרועות ומחייכים חיוך צעיר וקסום
- אני במבטי האווילי ואת במבט ירוק עיניים כובש, עודנה נמצאת
באחד מאלבומי התמונות הישנים. ובאמת, אחת לאיזה זמן מוגבל,
אני חוזר הביתה משבועות ארוכים בשטח שכל כולם הסתערות
ודילוגים בין שוחה לשיח מצהיב, ופותח את אותה מגירה ישנה ובה
האלבום התכול שצבעו כצבע שפתיים קפואות בקור של ורשה, שנתיים
אחורה מהיום ואולי יותר.
והנה מתוך כתיבה נתברר, שאיני אלא שוגה בדמיונות ומקסמי שווא
לרוב. הנה כי כן התוודיתי אני למעשה, ולו 5 או 6 שורות לעיל,
כי אכן חשבתי עלייך. איך לא אחשוב עלייך? את, שפתחת בלבי מבלי
שתרצי, מבלי שתנידי לכיווני יותר מעפעף שגירד, משהו שלא
הצליחו אלף אלפי פקודות לסגור. עוד ועוד הייתי מייבב לצלילי
שירי אהבה, חולם לי על שיערך מחליק בין אצבעותיי ותוהה, מה
אעשה כדי שתהיי שלי? אה, נזכר הייתי בכל פעם, שאין בזה טעם של
ממש. הנה אני כמו בסרט אמריקני, על שלל ציוניי והישגיי, יושב
בפינת אולם הספורט בהצגה של הצופים - ואת כתמיד במרכז
העניינים, מפזזת עם ידיד שהוא אולי יותר ואולי לא, ולא בטוח
כלל אם את נעה לפי המוזיקה או היא לפי תנועותייך מתנגנת מעצמה
- במלודיה עכשווית של מסיבות שכרות באיזה יישוב בשרון.
שם ראיתיך אמש לרגע חטוף, ואת אותי לא ראית - ממש כמו בימי
ספסל הלימודים שנראים רחוקים מכפי שהם ולרגעים נראים כאילו
נסתיימו אתמול. היית יפה כתמיד, שזופה מעט מאותה שמש צבאית
שנדמית כמי שקופחת על בן-הנוער הישראלי בו ברגע שדורכת רגלו
בבקו"ם והוא משיל את הג'ינס לטובת מכנסי דקרון מיוזעים.
התהלכת לך, בחולצה שחורה שכותפותיה מוצלבות על צווארך,
ובג'ינס צמוד שעשה חסד עם גופך שלא זקוק גם כך לטובת איש.
באשר אליי? אני עמדתי אותה העת עם חבריי, סיפרנו בדיחות עת
חלקם ערבבו מיני מיצים ושיכרים שלא ערבים לאף חך בריא, דיברנו
על העומס המסתמן במועדון, וחיכינו לרגע המתאים להיכנס.
עוד מאותו הערב אין בי כדי לספר, אך אסתפק בכך שחזרנו בשעת
לפנות-בוקר מוקדמת הביתה, וברגע אחד קטן, ראיתי ג'יפ הזהה לזה
שמוכר לי מהחניה ליד ביתך, פונה לאיטו לתוך הרחוב שבו שוכן
זה. עד רגע זה ממש, עת אני נזכר בך שוב, בטוחני שהיית את זו
שנסעה לה לביתה, אחרי עוד ערב מלא בחורים שצובאים על פתחך
ורעבים לכל פיסת תשומת לב שתוכלי לספק להם. מה נותר לי לעשות?
זאת לא אדע. אני מניח, הנחה מושכלת כתמיד, שדרכי פעולה רבות
אין בנמצא ועל כן אפנה לפרוזה ואוסיף ואכתוב. כמו בימים
הטרופים של בחינות הבגרות, את לי ההשראה.
וכמו באותם ימים, אינך יודעת כלל וכלל ולו מעט על קצה קצהו של
הדבר. זו לי נחמה, זה לי עצב, זו לך דרכם של ימים העוברים
ואינם שבים; ואת קיימת רק באותם רגעים שאת שם - ובשאר נמוגה
לתוך חלום מתוק-מריר מאין כמותו, על נשפי סיום ומסיבות קהות
חושים של קיץ.