יושבים בשקט, אחד מול השני, האחת רוגז ברור, השני רוגע מובהק.
"ספר לי" היא אומרת בדרישה, אפילו לא בבקשה, מניפה את דגלי
חוסר הכבוד בלי בושה. הוא מביט בה במבט שואל. "ספר לי סיפור"
היא חוזרת וכאשר נתקלת בשנית באותו המבט ממשיכה היא בעקשנות
שהחלה לאבד מסבלנותה.  "ספר לי חיים, ספר לי דרשה אין סופית של
ביקורת נפשית, ספר לי על שקע של מים בנפש אחות, על קריעה של ים
ועשן רבבות, ספר לי על התנהלות השמיים, על טיבו של אדם, ספר לי
צללים וספר לי תקווה וספר לי מחר וספר לי הווה וספר לי תמיד
וספר לי עכשיו".
עיניו מתרככות אל מול פניה שסמוקות מהתלהבות של הרגע.
"אל תיתמם ותביט בי כי יודעת אני שאשם אתה. גם אם מגן אנושי
מסביבך לא תתחמק מאצבע מאשימה שמפנה אני אלייך, ספר לי אמרתי,
ספר! על דקירות ברגליים ועל מרדף אחרי צבע, ספר לי על רוח
פראית שעוטפת שלווה וספר לי אמת כי מאסתי בשקר ובחלומות מרים
אז ספר לי מציאות מתוקה ואל מול הכאב יחמיצו דמעות ויעבירו מסר
שלא הובן כראוי ובעודך שוצף וגועש על נשק של בית, אבנים
תדרדרנה בין גלגלי החיים ויפלו חומות של קסם אל בורות המרגש
ואת הנעשה שם בפנים ספר לי כי נעדרת אני. וספר לי על הוד והדר
של משחק הבורים שנשקו על לחי ממון שריחף ממעל וספר לי על שמש
ועל קור כוכבים והמשך וספר ולא אשתוק אני עד אעמוד על סיפוקי
ולא יהיה קל הדבר כי עלייך לספר רצון ופירוק רקמות ושלמות
הבועה שנמשחת במשי למלכות עולמים, לטוויה של עלים בשלכת וספר
לי ריקבון בשרים שתאוותו גדולה היא ולמרות שאינך רוצה שאדע,
ספר לי כי דורשת אני ומצווה עלייך למלא רצוני".
הוא מגחך לכיוונה, פחות או יותר, והיא חמתה בוערת בה ושואפת
ונושפת ומתנשפת אליו "כיצד אתה מעז?!, אין זו זכותך שהרווחת
ביושר וחובתך היא להשיב לי על כן עשה זאת!, איך תעז להבליג על
דברי?! מי חושב אתה שאתה? מי?!".
עכשיו כבר חיוכו הוא בלתי נמנע ואפילו אל צלמו שלו לא יכול הוא
להעלים זלזול." אני", הוא עונה בשאיפה שקטה של סיפוק,
"אלוהים".