המשחק, כמו אמנויות אחרות, במקורו הוא דרך לבטא את הנפש בצורה
חופשית.
יש להסביר ולבדוק את המשפט הזה. יש טענות הקובעות כי התיאטרון
נועד להאיר אלטרנטיבה לקיום טוב יותר. אך ברור כי יצר המשחק -
כפי שאפשר לראות אצל ילדים - קודם לתיאטרון, ואינו תלוי
בקיומו או אי קיומו של התיאטרון. נפש האדם זקוקה למשחק. למה?
האם יש קשר בין התאווה הטבעית הזו לבין מה שנקרא משחק
בתיאטרון? אלה שאלות מהותיות ומעניינות, אך כרגע לצורך העניין
שאותו אני מברר, אניח אותן בצד. מה שברור לי הוא כי בכל צורה
של משחק - אפילו בתיאטרון - חייב השחקן להיות אדם המודע
תמידית לתנועות הנפש שלו, וכפועל יוצא מכך, לתת להן ביטוי
ביצירתו. שאם לא כן, אין הוא יכול לשחק - ויש להקשיב היטב
לשורש העברי של המילה 'משחק' - משום שהאנרגיה שלו תהיה מפוצלת
בין צרכיו הרגשיים המוסתרים, התובעים את מקומם, לבין רצונו
לבצע את מלאכת המשחק. לא מתוך תיאוריות למדניות, אני קובע כי
שחקן שאינו מביא את מהלכי נפשו לידי ביטוי אינו חופשי לבצע את
מלאכתו. אם כן, מהו ביטוי? האם בכל רגע נתון שבו עולה בנפשו
של השחקן טרדה כלשהי, או רגש כלשהו, עליו לעצור ולהניח אותו
מול הקהל, על חשבון הטקסט המקורי שלו? איני יודע כרגע דבר -
אני ראשית מעוניין לפרוץ את מחסום 'המובן מאליו'. ואפילו
בשאלה האחרונה ניתן להבחין ב'מובן מאליו': למשל, מדוע ברור כי
לשחקן חייב להיות טקסט חיצוני וקבוע מראש? מדוע ביטוי הנפש
נחשב כעצירה, ולא הדבר המהותי עצמו?
אלה שאלות המעלות תהייה על כל תפקידו של התיאטרון בחיינו. האם
הוא ספק בידור? אולי אין קשר בין התאווה המקורית והטבעית של
האדם לשחק לבין התופעה הנקראת תיאטרון? אולי החיבור המובן
מאליו שאנו עושים בין שתי התופעות נובע מטעות בזיהוי? אולי רק
משום שכמה דברים חיצוניים בשתי התופעות נראים דומים, אנו
נוטים לאחד אותן לתופעה אחת?
ברור לחלוטין כי המניע והמקור לשתי התופעות הללו שונה בתכלית
השינוי.
המשחק הטבעי, יהא טבעו אשר יהא (איני מתיימר עדיין לטעון כי
אני מבין את שורש התאווה הזו), ללא שום ספק הוא "צורך" אנושי
אישי. האם הוא צורך לפריקת מהלכי הנפש החוצה אל העולם? האם
הוא דרך נוספת ללמוד את עולם המבוגרים? או שמא הוא צורך
להסתיר היבטים של המציאות ע"י ריכוכם והכנסתם למסגרת של מחוות
וקולות ותנועות ומילים? איני יודע בוודאות. ייתכן שיש עוד
אפשרויות המרמזות על שורש התאווה לשחק, וייתכן גם שכל
האפשרויות הללו מתקיימות. אך ברור לחלוטין כי התאווה הזו
מקורה בצורך אישי, שאינו תלוי בתגובת העולם. הוא אמנם זקוק
לעתים למבט החיצוני או לעשייה משותפת, אך לא תלוי בקביעת
העולם האם המעשה הזה הוא בעל ערך או לא. זאת משום שהעשייה הזו
אינה השוואתית, היא צורך טבעי כמו נשימה. נכון שלפעמים תגובות
של העולם יכולות לעוות לחלוטין את האופן שבו אני נושם, אך הן
לא יכולות למנוע ממני להמשיך ולנשום. משום שזה צורך שאינו
השוואתי - הוא מוחלט. כך גם המשחק עבור הילד הוא צורך מוחלט.
נכון שתגובות העולם יכולות לעוות את האופי הטבעי של העשייה
הזו (ע"י תגובות "רעות" או "טובות"), אך לא למחוק אותו, משום
שהוא מוחלט.
לעומת זאת המשחק בתיאטרון אינו קשור בשורש ההכרח הטבעי. הצורך
כאן הוא אחר, גם אם לא נראה לעין. ראשית, הצורך לשחק בתיאטרון
תלוי בהכרח בתגובת העולם החיצון. הוא אינו קשור במוחלט אלא
בהשוואתי; קיימת היררכיה של מה טוב ומה לא טוב, מה נחשב ומה
פחות, מה איכותי ומה לא, הכל נאמד על כפות המאזניים - הכל
השוואתי. יש אמנם הרבה אידאולוגיות שנועדו להסתיר זאת, כמו
האגדות אודות "חיידק הבמה". כל שחקן יודע שזהו שקר גס, ובכל
זאת כולם מתחזקים את האמירה הזו, או אם לא מזינים אותה, לפחות
לא חושפים אותה.
למה?
אם יש שורש חיוני למשחק בתיאטרון, מדוע יש צורך להסתתר מאחורי
אידאולוגיות?
משום שיש מה להסתיר.
מה שיש להסתיר, שאותו יודע כל מי שעוסק בתיאטרון - אם במודע
ואם לא - הוא שהמשחק אינו אלא כיסוי לצורך להאדיר את העצמי.
למה אני נכנס לביצה הזו?
משום שכאשר אני כשחקן עולה לבמה לשחק תפקיד מסוים, ולא מודע
לצורך האמיתי שבגללו אני עושה זאת, כל הקיום שלי על הבמה
מפוצל וחסר עוצמה. בכדי להסתיר זאת פותחו מאות טכניקות,
והוקמו מאות בתי ספר למשחק, ונכתבו אלפי תזות איך צריך לשחק.
כולם נועדו להסתיר את הפיצול הבסיסי שבעשייה בלא יצירתית
שנקראת 'משחק בתיאטרון'.
אם כן מה ניתן לעשות?
להתחיל ללמוד את הפיצול הזה ולחפש את הדרך למזער אותו.
יש כאן דבר מהותי שיש לאמרו בפה מלא ובבהירות: אם אני עוסק
במשחק כאשר המניע שלי הוא האדרת העצמי, הרי שאעשה כל מה שיביא
לי נקודות מול הקהל (קהל הוא שם כללי לקהל באולם, לאנשי
המקצוע, למבקרים, לכל מי שנחשף לעבודה). וזה מחייב שאבטל כל
מה שלהערכתי לא יתקבל ע"י הקהל; כלומר הביטוי העצמי של קיומי
אינו נמצא כלל בתוך סל הבחירות שלי. אלא רק הצורך להיחשב
בעיני הקהל. אבל כוח החיים שלי תובע במסתרים את מקומו ומודיע
על   הכשל, משום שזה טבעו - לבטא את עצמיותי. ובכדי ליישב את
המלחמה בין כוח החיים לבין הרצון להיחשב, ממציאה המחשבה
אינספור המצאות שינסו לאזן בין הנצים: כמו הנסיון להיות
מקורי. אך איזה מין ביטוי זה "לנסות להיות מקורי". איני צריך
לנסות - מעצם טבעי אני מקורי. כל שעליי לעשות הוא לתת ביטוי
לטבעי האמיתי. אין זה חיפוש אמיתי אחרי טבעי המקורי. זהו
ניסיון לספק את הקול הצועק מתוכי "תהיה אתה": אני מאמין שאם
אעשה משהו שאף אחד לא עשה לפניי, הקול הזה יקבל את מבוקשו
ויפסיק לענות אותי. אך מה שנעשה בפועל אינו חדש, אינו מקורי
באמת. הוא הערכה של מה שידוע לי עד כה, וניסיון למצוא איזו
פרצה בגבולות המוכרים לי היטב בטעם הקהל, שתתן אשליה של משהו
חדש. אשליה ולא מקוריות. למה? משום שהמדד היחידי לעשייה הזו
יהיה "האם זה יוסיף למעמדי או יפגע בו?" והמחשבה כל כך
מתוחכמת שלפעמים אני עושה דברים שהקהל ישנא וידחה רק בשביל
לומר לעצמי הנה עשיתי משהו חדש, אבל מתחת לפני השטח העניין
האמיתי הוא "אני מורד משמע אני שווה, אני לא בורגני" - שוב,
הכל נועד להאדרת העצמי.
הפסקאות הללו אינן וכחניות, במובן זה שהן טוענות שאין בנמצא
שחקנים הפועלים מעצם טבעם. איני מתעסק בזה. כל שאני עושה הוא
להציע נקודת מבט אודות פעולת המשחק, ולשאול שאלות העשויות
להאיר ולעורר תהייה וחקירה על אודות העשייה הזו.
הפסקאות הללו נובעות מתוך הרגשה כללית שיש תקיעות רבה סביב
עולם התיאטרון והמשחק בתיאטרון. ושעפ"י הבנתי התקיעות קיימת
ונשמרת משום שלא נשאלות שאלות נוקבות ומעמיקות אודות העשייה
הזו. ושאין בדיקה מעמיקה של הדברים המובנים מאליהם בעשייה
התיאטרלית.
כמו דקארט, אני מעוניין לחפש נקודת מוצא שלא אוכל לסתור בשום
אופן. אני מעוניין להפסיק להאמין בכל דעה, תהיה ותיקה ככל
שתהיה, על אודות התיאטרון, שיש אפשרות שאינה מוחלטת. כל דעה
הניתנת לסתירה, אני מוחק אותה ואת משמעותה מתוכי. וממשיך
לחקור. הדרך היחידה לבדוק את אמיתות האידאולוגיות הללו היא
להעלות שאלות מעמיקות אודות תקפותן.
מהם, אם כן הדברים המובנים מאליהם, שיש לי ספק בתקפותם?
- האם פעולת המשחק הטבעית חייבת בקהל?
- אם כן, איזה קהל? האם אפשרי להופיע בפני קהל אנונימי? גוש
של אנשים ללא פרצופים?
- האם אפשר לבצע את פעולת המשחק כבידור?
- האם יש הכרח בטקסט קבוע בתיאטרון?
- האם נכון לתיאטרון להתבצע באולם? אם כן, איזה אולם? האם
אפשר לבצע פעולה זו כאשר השחקן מופרד מהקהל, ע"י הגדרת מיקום
הבמה, וע"י התאורה?
- האם שחקן יכול להיות אדם שאינו מודע במלאות לתנועות הנפש
שלו?
- האם יש משמעות למשחק מול אנשים שאינם חוקרים את קיומם?
כמובן שכל השאלות האלה קיימות ותקפות רק אם אני מחפש את העוגן
והשורש של המשחק, והתיאטרון. הן אינן תקפות בעומקן, במצב
'המובן מאליו' של התיאטרון כיום. משום שהן שומטות את הקרקע
מתחת לשאיפה לרומם את מעמד העוסק בתיאטרון.
רעיונות לפעולה סביב חקירת הנושא:
- יש לבצע תרגילים שבהם תשומת הלב של המשחק תהיה ממוקדת
בתנועת הנפש שלו.
- יש לאפשר לשחקן הבנה מתרחבת והולכת אודות חשיבותם של כלל
הרגשות שהוא חווה, ללא שיפוט של טוב ורע.
- יש למצוא דרכים לטפח נקודת ראות חדשה על אודות העשייה
המשחקית בין השחקנים העובדים בצוותא, נקודת ראות שבה המבט
מתעכב על היכולת לקשב, עצמי וחיצוני, לעומת נקודת הראות
המעריכה את המבצע על יכולותיו "לשקר".
- יש להכניס לפרספקטיבה את הרצון העצום בתוצאה. יש לשאול
שאלות על אודות הרצון הזה, ולשלב את השאלות הללו בפועל
בתרגילים ע"י התעכבות על שלבי המבוכה, אי-הידיעה והבלבול. יש
להעמיק את היכולת לשהות באי-הידיעה ללא שיפוט וללא רצון לברוח
משם אל התוצאה.
הרעיונות המרכזיים הללו יכולים להיות מיושמים בעשרות תרגילים.
יום שלישי 01 אוקטובר 2002