היא יושבת ליד שולחן המטבח, מסיימת את ארוחת הצהריים. מגרדת את
הפירורים האחרונים מהצלחת. עוד חמש דקות של עיכוב לפני שתהיה
חייבת לקום ולהכין שיעורים.
רעש פתאומי. הנערה קופאת לרגע. מפתח בחור המנעול.
קול עמוק. "עובדת קשה?"
היא ממלמלת משהו לא מחייב ומורידה את הכלים מן השולחן. היא לא
אוהבת קהל כשהיא אוכלת.
זרועות חזקות, חמות, נעטפות סביבה. היא נכנעת לשנייה לפני שהיא
מנסה לסגת שוב. המגע מעורר בה בחילה, היא לא יודעת למה.
"איך היה היום בבית ספר, רותם?"
"כרגיל. כולם חיים, נושמים.." היא מושכת בכתפיה וזזה במהירות.
היא עולה אל המפלס העליון, למחשב. לפני שאבא יתפוס אותו, כמו
שהוא עושה תמיד.
היא לא מבלה זמן רב הרחק מן המחשב, בימים אלה. כותבת וקוראת.
בעיקר קוראת. אין לה את הסבלנות לכתוב, ליצור רעיון ולהמשיך
איתו. שירים הם קלים. סיפורים דורשים מאמץ רב יותר.
הסיפורים שהיא קוראת הם מגוחכים, מטופשים, כתובים גרוע. אבל
למספר שניות, כשהיא קוראת אותם, היא מאמינה ברומנטיקה. היא
מאמינה שאנשים יכולים לאהוב ולהיות נאהבים, גם אם אין להם את
הגובה או המראה הנכון.
ולכמה שניות, היא מרשה לעצמה לחשוב שאולי מישהו ירצה אותה יום
אחד. היא מתארת לעצמה שזה יקרה, אבל דוחה את זה לעתיד הלא
ידוע. לא לפני סיום התיכון, אין ספק. עדיף להתעלם מזה
בינתיים.
הזמן זז מהר, ואבא רוצה את המחשב. היא מרגישה אבודה, מנותקת
מהסיפורים שלה, ונבוכה על כך שהעולם האמיתי מחזיק משיכה כה
מועטה בשבילה. השיעורים מחכים לה.
אחרי השיעורים, טיול. רגליה קובעות קצב משל עצמן, אבל המרחקים
האמיתיים שהיא עוברת הם בתוך ראשה. חלומות וסיפורים, כמו תמיד.
יש סיפוק בהליכה עצמה, בבעירה שברגליה, בצמא. איש לא מפריע לה
לחשוב.
היא מגיעה הביתה, נאנחת בהקלה על כך שזכרה להדליק את הדוד קודם
לכן. מקלחת חמה, למחות את שרידי המלח שהתייבשו על פניה.
היא מתפשטת, לא מסתכלת במראה. מבט מהיר אל זרועותיה מגלה
שהסימנים נעלמו כמעט לחלוטין. היא מרגישה פרץ מגוחך של גאווה.
הבשר מוצק יותר, קצת יותר שרירי. והסימנים של העור שנמתח מעבר
למידת היכולת, הסימנים שדמו לתולעים מתחפרות מתחת לעור החווירו
עד שהיה קשה לראותם.
היא מסרבת להסתכל למטה, אל גופה, מסרבת לראות את הסימנים שעל
בטנה, על חזה. מסרבת לראות את הנפיחות המדולדלת, את הפרודיה
הגרוטסקית הזאת של הצורה האנושית.
היא נכנסת למקלחת, מעבירה את הספוג על עורה שוב ושוב ושוב, עד
שהעור הופך אדום וצורב והיא לא רואה יותר את הסימנים. היא
יוצאת מהמקלחת ומתייבשת.
היא מחבקת את עצמה, יד ימין תופסת את כתף שמאל. היא מעבירה את
אצבעותיה על העור הרך, מתפלאת על השלמות הזעירה הזאת שמצאה
בעצמה. שאר גופה עדיין גדול מדי, נפוח וחסר צורה, אבל יש בה
נקודות של יופי.
רותם מחייכת אל עצמה בשקט. אולי רק היא רואה את היופי הזה בתוך
כל הכיעור, אבל הוא שם והוא יגדל.
רותם תהיה בסדר.