יוקו היקר,
יכולתי לכתוב עליך בליריות תהומית.
יכולתי להקדיש שורות פיוטיות עד כדי ריור פבלובי של חשק
לשיערות החזה שלך, יוקו.
פול היתה מלחינה: אין כמוה בשירי אהבה.
דמיין את גופך השרירי, השעיר, הנחשק
שרוע על פני בלדה מתקתקה, מתקתקת.
כמה תקליטים אתה חושב שהיינו מוכרים?
יכולתי להיות היום יותר מפורסמת מישו,
לו הייתי כותבת אודות תשוקתי היוקדת, יוקו.
כולם אומרים שבגללך התפרקנו,
אך אינך אשם. פשוט לא היינו צריכים
לכתוב את "אובלדי אובלדה".
לא הייתי צריכה להסכים
לנגן את זה. עכשיו אני מתחרטת.
וחוץ מזה, גם אני לא נתתי לך די מרחב יצירה,
כמעט פירקתי את פלוקסוס.
בעצם, זה לטובה: אתה ממילא צייר מחורבן.
עתה - גלגל את עיניך המלוכסנות, ככל האפשר
לגלגל משהו מלוכסן.
זה קשה. אתה יכול להתאמן על ג'וינטים. בכלל,
לו היינו לוקחים יותר סמים, אולי גם היום היינו ביחד.
אולי לא הייתי צריכה לאפשר
את רגע השפיות שבו עזבתיך.
לו הייתי כותבת עליך בליריות תהומית,
הייתי כל כך מפורסמת היום,
שהייתי יכולה להוריש לך מספר מזכרות
והיית מתקיים מהן עד קץ ימיך,
שוודאי יהיו ארוכים משלי.
זה לא קרה. העדפתי שירה פוליטית:
שלום ואחווה וסמים טבעיים שתומכים כלכלית בעולם השלישי.
הייתי צעירה, אידיאליסטית, עם אפס הבנה בשיווק.
ותראה מה יצא מאיתנו עכשיו:
אתה צייר, אני זמרת ברים
נשכחת. ואתה, עם חלומותיך צמודי הקרקע,
לאן תעבור? לניוארק, ניו ג'רזי?
תשנורר שאכטות עלובות ממבקרות אמנות מזדקנות?
הו, כמה טוב שנפרדנו. שלא יהיה לנו ילד.
לו הייתי כותבת עליך בליריות תהומית,
הכל היה משתנה. אולי היינו משיגים חוזה הקלטה.
אבל לא יכולתי. תבין אותי, יוקו.
היה שלום.
                 שלך - לנצח - אוהבת -
ג'ון.