קרוב לקצהו המערבי של המדרחוב, יושב דרך קבע, בכיסא גלגלים,
איש   ללא גיל, חבוש קסקט בצבע חאקי. האיש נכה. אבל לא עליו
רצינו לספר אלא על נעימה אחת, חלומית, שמשמיע צעיר עם שיער
קשור בזנב-סוס, בחליל קטן, עם מנגינת רקע מתוך דיסקמן המונח
על המדרכה, ליד מגבעת הפוכה. הצעיר הזה, שהוא בעצם נער, אולי
בן שבע-עשרה, שמונה-עשרה, עומד שם, בוקר בוקר, מאז תחילת
הקיץ, מנסה למלא את המגבעת באמצעות קסם.
במדרחוב יש רבים כמותו. יש המנגנים בגיטרה, ואחרים משמיעים
קסטה או דיסק. מעט מהעוברים ושבים שמים לבם. ומעטים מהם אכן
נותנים להם נדבת כסף. חולפים ואינם שמים לב. אבל האיש שלנו,
הצעיר, מפעיל קסם על העוברים והשבים, וגם על שוכני הקבע
במדרחוב. בתוך המהומה של אנשים ממהרים, קטנועים אדומים
מטרטרים ומזדרזים להוליך פיצה חמה אל הלקוחות. מלצריות
חשופות-בטן המקבלות הזמנות אצל קפולסקי, פרוג'ינו ושאר בתי
הקפה. בתוך כל המהומה הקולנית הזו, משתרר שקט כאשר האיש שלנו
מפעיל את הדיסקמן שלו. הוא יושב וממתין בעיניים חולמות
למטבעות שימלאו את קרקעית המגבעת ההפוכה המונחת לפניו. החליל
לשפתיו ומשם מרחפות מנגינות שעוטפות את אוויר המדרחוב.
אין יודע מהיכן הגיע ומהי שפתו. לאיש שלנו יש כנראה דיסק אחד
בלבד והוא שב ומשמיע אותו שוב ושוב, כעין פנינים במחרוזת
אינסופית. ואיש לא יעלה על דעתו להעיר לו. להיפך, כולם
ממשיכים בעיסוקיהם אבל מאטים את הקצב ומקשיבים ברקע לנעימה,
המשרה אווירת קסם על המדרחוב כולו.
הראשונים ששמו לבם לקסם המנגינה היו הפיליפינים המוליכים את
כיסאות-הגלגלים של החולים-המטופלים שלהם. ומשעה שזיהו את
ההשפעה המרגיעה על החולים והקשישים, הם מתקבצים על הספסלים,
בפינת הכיכר, סמוך לבנק, ויושבים שם ללא הגה. הם ו"לקוחותיהם"
מרותקים למנגינה המכושפת ומכשפת. אפילו הצרפתים החדשים
בנתניה, שמטבעם הם תוססים וקולניים, גם הם משתתקים לשמע
המנגינה. הצעיר משום מה נצמד אל אותו נכה בכיסא הגלגלים. מדי
פעם הם מעיפים עין זה בזה, מבט שואל וסקרני. מדי פעם,
כשהנעימה המכושפת משתלטת על הכיכר, היה הנכה פונה אל הצעיר
ומנסה להידבר עמו, אולם הוא מדבר עברית בלבד, בעוד שהצעיר
מדבר שוודית, כך שלא נוצרה תקשורת בין השניים. הדיירים
הקבועים במדרחוב הופתעו לראות כי מדי פעם, בעת שהצלילים היו
מציפים את הכיכר, היה הנכה בוכה. בלי קול. רק כתפיו היו
רועדות והוא היה מנגב את עיניו בשרוולו.
"נהיה רגשן האיש", אמר מישהו בקפולסקי. וממול, בקפה "לונדון",
שתי מלצריות צעירות, בחולצת בטן מבליטה צמיגי-מותניים, התפעלו
מהתופעה: "הוא בטח נהיה נכה מאיזו מלחמה. ותראי איזה נשמה יש
לו!". וחברתה השיבה: "אולי בכלל הוא חלם להתעסק במוזיקה,
ובגלל שהוא לא יכול להגשים את החלומות שלו, הוא מתרגש!".
מלצרית אחרת, שהצטרפה לשיחה, הוסיפה: "ראיתם איזה מאמי? ממש
עשה לי ציפ בלב, כשראיתי את הדמעות שלו".
בוקר אחד, התעורר המדרחוב אל השקט. הצעיר, נפקד מקומו. גם
הנכה עם כיסא-הגלגלים, נעדר. ליברזון, הפקיד מבנק-הפועלים,
סיפר ש"אתמול אחרי הצהריים, כשסגרנו את הסניף, ראינו את הנכה
נטפל אל הצעיר ההוא שמנגן, ותוך כדי, הוא איבד את ההכרה. ואני
בסלולרי הזעקתי אמבולנס. ולקחו אותו, כנראה, לבית-חולים
לניאדו".
ביום שלישי, הבת של ציפי, השכנה, נכנסה לחדר הלידה. כעבור
שעות ספורות בישרה לנו ציפי על הולדת הנכד: "שלוש קילו שש
מאות!", הודיעה בגאווה. נסענו אל "פרחי השרון". ביקשנו להרכיב
לנו זר מפואר. בקושי הכנסנו אותו למושב האחורי ומיהרנו אל
לניאדו.
נכנסנו אל תוך המהומה של "מזל טוב!" ופרחים וריח של
בית-חולים. התנשקנו עם כל מי שאפשר. התפעלנו מן הרך הנולד,
למרות שהוא היה מכורבל בתוך ערימות בדים (בצבע תכלת, כמובן)
והבעל של ציפי הכריח את כולם לעשות פרצופים ולומר מול המצלמה:
"איזה מותק!"
לבסוף נחלצנו ויצאנו אל האוויר הצח. היה כבר ממש חשוך. רק
בקצה השמיים, מעבר למבנה המגושם של בית-החולים נצבעו העננים
בוורוד.
עד שאנחנו מחפשים באפילה את האוטו, אשתי נותנת לי מכה עם
המרפק ואומרת לאט: "תקשיב!"
הקשבתי.
ואז אני אומר לה: "ואללה! זאת המנגינה של הנכה מכיכר העצמאות,
מהמדרחוב!"
"אתה מתבלבל", היא מתקנת, "זה הצעיר ההיפי שמשמיע את המנגינה.
הנכה רק נטפל אליו!"
בינתיים מצאנו את האוטו. רציתי לפתוח, אבל אשתי אמרה שאין מה
למהר ושהיא מוכרחה לדעת מאיפה באה המנגינה המטריפה הזו. והיא
מתחילה ללכת לכיוון הצלילים.
הייתה לי ברירה? הלכתי בעקבותיה.
הלכנו לצד האחורי של בית-החולים ושם, בחושך, ראינו נקודות אור
ירוקות ואדומות. התקרבנו. זה היה דיסקמן שהשמיע את המנגינה
המופלאה, ובעשב ליד, ישב הצעיר. בידו חליל הפלא, והוא מפזר
באוויר צלילים שעולים כמו אדים, אל חלונות בית-החולים.
לא ידעתי מה להגיד ובכלל הרגשתי מבוכה. אשתי, שתמיד מצילה את
המצב (וגם שולטת באנגלית טוב ממני), שואלת את הבחור מה הוא
עושה כאן, בחשיכה. והוא מסביר לה שהוא מנגן כאן בשביל מישהו,
כאן למעלה, בבית-החולים. והיא כמובן שואלת מי זה. והוא עונה
שזה הנכה מכיכר-העצמאות, שהיא בטח מכירה אותו. ואז היא שואלת
מה לו ולאיש הזה? והוא אומר לה שזה אבא שלו. וכאן היא משתתקת
ואחר כך אומרת לי: "הבחור כנראה שיכור או מסומם. בוא נעזוב
אותו! אני לא רוצה עסק עם כאלה!". ואנחנו אומרים לו יפה שלום
ונוסעים.
כעבור איזה שבועיים אנחנו הולכים למדרחוב לפגוש את מילכה
ומורדכי. אחרי שאנחנו עוברים את פרוג'ינו וסטימצקי, אשתי
אומרת לי: "תראה! הנה הנכה. הבריא הבחור!"
אנחנו נעצרים לידו ושואלים מה שלומו ואיך היה בבית-חולים.
האיש נרגש מאוד. אשתי סיפרה לי אחר כך את ההשערה שלה: "כנראה
שמעולם איש לא פתח בשיחה עמו, שהרי הוא פשוט אחד מרהיטי
המדרחוב!"
לפני שאנחנו נפרדים ממנו, אני שואל אותו על הקשר בינו לבין
הבחור עם המנגינה. ופתאום אני רואה שיש לו דמעות בעיניים. ורק
אז אני שם לב שאין מנגינה ואין כלום. שקט סביב. וזה ממש חסר.
כי כולנו כבר צרבנו את המנגינה בראש. מנגינה שחוזרת על עצמה
כמו ספירלה שמתרוממת יותר ויותר.
ואז הנכה מתאושש ואומר בגמגום: "הוא נסע! אולי לתמיד!"
כיוון שמיהרנו, אמרתי לו שאני חוזר אליו ביום שישי, אם הוא
פנוי. "אני", הוא משיב, "זמן זה הדבר היחיד שיש לי בשפע".
שמתי לב שיש לו טיפ טיפה מבטא זר.
ביום שישי בתשע התייצבתי ליד כיסא הגלגלים שלו, עם שקית
רוגאלאך תוצרת פרוג'ינו. אכלנו בשקט. בסוף אני אומר לו: "נו?"
"מה נו?" הוא שואל כביכול בתמימות.
"מה הסיפור של המנגינה? ולמה זה כל כך משפיע עליך?"
"יש כאן, בצד של הכיסא, כיס כזה. יש שם נייר שאני ממליץ לך
לקרוא".
שלפתי משם תצלום של קטע מעיתון. העיתון היה ממש ישן. ליתר
דיוק, מספטמבר 1940.
"1940", אני אומר לו, "זה לפני שנולדתי".
"תמשיך", הוא אומר.
המשכתי.
העיתון מספר שם, שהצבא האיטלקי הפציץ את חיפה ותל-אביב.
בהפצצה נהרגו כמעט 120 איש ועוד מאות נפצעו.
"נו?" אני שואל אותו.
וכאן בא סיפור ארוך, שמן הסתם הנכה לא סיפר אותו לאיש עד עתה
(גם ככה לא ראיתי עד היום מישהו משוחח עמו).
כדי לא להלאות את הקורא בפרטים, אספר בקיצור:
האיש הוא בן למשפחה יהודית מתבוללת, מן העיר ליבורנו
שבאיטליה. הוא נספח בזמנו אל נוער "החולצות השחורות". וכדרכם
של יהודים כאלה, עשה הכל להצטיין ולעלות על כולם. הוא התגייס
לצבא האיטלקי. שירת בחיל-המודיעין ובגלל ידיעתו את השפה
העברית נשלח בחשאי לפלסטינה. כאן הוא שכר חדר סמוך
לתחנה-המרכזית, אצל משפחה תל-אביבית וברבות הימים אף החל קשר
רומנטי בינו לבין בת המשפחה.
באותו חודש ספטמבר אומלל הטילו עליו מפקדיו לסמן לטייסים את
הכיוון לתחנה-המרכזית בתל-אביב. והוא אכן עלה אל הגג וצייר חץ
ענק שחור. בתשעה בחודש החלה ההפצצה. הצופרים מילאו את האוויר,
יחד עם רעש המטוסים והפצצות. כתוצאה מן ההפצצה נקטעו רגליו.
בעלי הדירה היו בין הנספים. הבת יצאה ללא פגע.
מבית-החולים חזר האיש להתגורר בחדרו השכור. הבחורה, בעלת
הדירה, התאוששה ועם הימים שבה לעבודתה בבנק אנגלו-פלסטיין.
ואילו הוא, הוא נותר לבדו ימים שלמים בדירה. כדי להימנע
משעמום, העבירה הבחורה לחדרו את הפטפון שלה. אולם, למרבה הצער
היה לה רק תקליט אחד והוא היה מאזין לתקליט אין-ספור פעמים.
ימים, שבועות וחודשים. המדבקה עם שם התקליט נשרה מזמן, כך
שהוא לא יודע את שם היצירה. הבחורה סיפרה לו שזה משהו של באך
כנראה.
עם הזמן, התהדקו היחסים ביניהם ולימים נולד להם תינוק. "ממש
משפחה!" הוא אומר.
בדצמבר 1950 היה חורף קשה במיוחד. ממטרים עזים, שיטפונות, גל
קור ואפילו שלג כבד. לאחר יומיים של גשם חזק החל הגג לדלוף.
הבחורה טיפסה לגג, לבדוק שמא המרזבים נסתמו ואז גילתה שם את
החץ השחור. לא ברור כיצד הבינה את משמעות הסימן. בכל אופן,
היא נטלה את התינוק. נטשה את הבית ומאוחר יותר עקרה לשוודיה.
היא לא לקחה עמה דבר מהבית, מלבד התקליט.
"הילד הקטן. הבן שלי..." מסכם הנכה. כאן הוא השתתק לזמן מה
ואחר כך המשיך, "כנראה שהילד שמע גם הוא את התקליט והוא למד
לנגן אותו. ואולי הוא גם אהב אותו. אני, ברגע ששמעתי אותו
מנגן, כאן בכיכר, את המנגינה ההיא, כמעט קיבלתי התקף לב..."
הוא שתק זמן מה. אחר כך לקח אוויר והמשיך: "ועד הרגע הזה אני
לא יודע אם באמצעות המנגינה הוא ניסה לאתר אותי, או שסתם זה
יצא ככה, באקראי, שנפגשנו".
"זה חשוב?" אני שואל.
"האמת? לא מגיע לי כלום. ואני גם לא מבקש כלום. זה שראיתי
אותו. וזה שהוא ניגן בשבילי, מתחת לחלון, בבית-חולים, זה יותר
ממה שקיוויתי אי פעם. וזה מספיק לי".