החור השחור שלי היה ממוקם מסביב ללב.
שומר עליו מפני פגיעה וזדון.
החור השחור שלי נולד קצת אחרי גיל ארבע.
מיד אחרי שהלב כמעט קרס תחת עול של עוולה.
הוא לא שאל שאלות ולא ביקש תשלום מראש רק אמר.
צריך להיות חזק. צריך להמשיך לחיות. צריך לדאוג שזה לא יקרה
שוב.
הוא היה נהדר החור השחור הוא לא נתן לדבר להיכנס.

שנים עברו עלי ועליו. רגעם יפים ורגעים פחות יפים. עוולות
עברו, כאלה שעשו לנו וכאלה שעשינו לאחרים.  ולאט לאט הוא התחיל
להכביד עלי.
אפילו קצת לחנוק.
יום אחד כשהתעוררתי, יצאתי ממיטתי בכוונה חדשה אולי להפרד
מהחור. לומר לו תודה. ושנתראה בחגים. הוא לא הבין על מה אני
מדברת. אז פשוט התעלם. אני לא רוצה יותר הגנה אני כבר לא בת
ארבע. אני יכולה לבד. צעקתי.
והוא הסביר במילים פשוטות שהוא לא יכול ככה סתם להעלם.

בלילה לפני שהלכתי לישון. אמרתי לו לילה טוב ושאני מבינה
לליבו, שככה אחרי כל כך הרבה שנים אי אפשר פיתאום לקום וללכת.

נרדמנו.

באמצע הלילה פתאום התעוררתי החלון שלי לפתע נישבר.
כלום לא פגע בו. הוא התחיל מאיזה סדק בפינה ובסוף פשוט נישבר.
ואלוהים יודע מי מה הסדק התחיל.
נבהלתי אך לא לאורך זמן. קמתי מהמיטה ואספתי את השברים.
נזהרת לא להיפצע, אך לא מפחדת לגעת.
מזוית העין שלי אני רואה את החור השחור שלי עוד ישן במיטה.
הרמתי אותו בעדינות ולחשתי לו "אל תידאג אנחנו לא נשכח אותך".
הכנסתי אותו לשקית יחד עם השברים. הוא הביט בי מבט אחרון
מפוחד.

למחורת מצאתי משהו שתיקן לי את החלון בלי בעיה. שישים שקל ושעה
עבודה.

וכשהלכתי לישון נהיה לי קצת קר. הרגשתי חשופה. אבל ככה עדיף.
בלי חורים שחורים, גם אם יקח זמן עד שהלב שלי ילמד לעבוד לבד
בלי איזה שומר ראש. התכסתי בעוד שמיכה.

נירדמתי.