"אמא, אז יש מגלשות בגן עדן?" שאלה יהלי את אמא.
אמא וסבתא גיחכו ואז חייכו חיוך עצוב.
סבתא עברה מיד לחדר השני כשהרגישה את המחנק בגרונה למשמע
השאלה בתוך ים העצב והאבל.
פניה של אמא הרצינו לפתע כשענתה לה:
"בטח שיש יהלוש, אוצר שלי", ככה היא תמיד קראה לה.
"אז למה את וסבתא צחקתן?" התעקשה הילדה הפקחית,
מתקשה להאמין שיש באמת את המתקן האהוב עליה בגן עדן,
מייחסת לכך חשיבות, כאילו מדובר מינימום בסוגיית העוני
במדינה.
אמא שידעה לדבר אל לב הילדים עצרה בתוכה את המילים 'כשתגדלי
תביני' וענתה לה:
"לא צחקנו", ומיד הוסיפה: "ואני בטוחה שסבא עשה עליהם כבר
סיבוב".
יהלי בת השלוש וחצי נשמה לרווחה.

יהלי עם ה"א שותקת, הייתה מתקנת את כל הילדים בגן ובכיתה איך
להגות את שמה נכון. זה לא יהלי זה ילי.
והילדים החוכמולוגים היו שואלים: "אז למה ה-ה"א?"
והיא בלי להתבלבל וללא כל היסוס הייתה שולפת מהמותן תשובה של
דיפלומטית: "זה אלוהים ששומר עליי באמצע השם, שלא יקרה לי
כלום."
והילדים היו שותקים.
באמת היה בה משהו שמיימי, משהו שגרם לאנשים להסכים איתה ללא
היסוס, כמו צו אלוהי.

בוקר טוב ישראל השעה שמונה והרי החדשות מפי עדי רבן: שלושה
חיילים נהרגו הבוקר בהיתקלות ביהודה ושומרון, הודעה נמסרה
למשפחותיהם, מדד הבורסה...
יהלי לא שמעה כבר את ההמשך, היא טסה במעלה המדרגות להעיר את
אמא. כשהגיעה לסף מיטתה בקושי הצליחה לסדר את נשימתה כששאלה:
"אמא, כשאומרים יהודה ושומרון ברדיו מתכוונים לרחוב שלנו?
ואיך זה שלא ראיתי פה אף פעם חייל?
ומה זה רחוב יהודה אין רחוב יהודה במושב!"
אמא החליפה את הבהלה שאליה התעוררה בטון אמהי מרגיע:
"אוצר, תירגעי, תני לי להסביר לך, הרחוב שלנו קרוי על שם אזור
בארץ שנקרא אזור השומרון. החייל שנהרג הבוקר נהרג שם ולא
אצלנו ברחוב, כך גם שאר שמות הרחובות ביישוב שלנו: העמק,
הערבה, השפלה, השרון, כולם אזורים בארץ, ונכון את צודקת אין
אצלנו רחוב יהודה למרות שיש אזור כזה בארץ".
יהלי בת השמונה נשמה לרווחה.

יהלי נשמה לרווחה עם סיום הבגרות האחרונה שלה בכיתה י"ב.
היא הקפידה לשמור על שני עקרונות כל חייה: האחד הוא הדגש
בשמה, היא שמרה על הה"א בכתיב אך הקפידה שלא תשמע בקול.
והעיקרון השני הוא התום. היא המשיכה לשאול, לחקור ולהתעניין
בסוגיות שעניינו אותה, אך תמיד בחן ובקסם הזה שתמיד ליווה
אותה. ובמקום לעכב ולעצבן בשאלות שהיא מעלה היא דווקא הייתה
פוקחת לאנשים את העיניים, עצם שאלתה היה גורם להם לפקפק
באמיתות שלהם, מוציאה אפילו את המורים מהמקובעות שהם מלמדים
בה.

לא עבר זמן רב והיא הכירה בצבא את תום, מ"פ בגדוד שבו שירתה.
היא הקפידה לא לצאת איתו עד יום שחרורה, למרות שחיזר אחריה
כמו שאר החיילים. כשהשתחררה הם נהיו יחד. כולם צחקו עליה
שהתום רודף אותה גם בדמות אהבתה.
תום לקח מיהלי את תמימותה כשעשו אהבה בפעם הראשונה, אך רק
במובן הפיזי; נפשית היא נשארה אותה ילדת מגלשות, לטוב ולרע.
אחרי שזה קרה הוא הרגיש קצת לא בסדר ולא ידע להסביר למה.
"הכל בסדר מתוקה?" הוא שאל, מלטף את שערה.
"כן", היא ענתה בקול מעט חנוק,
ואחרי רגע הוסיפה "בתמורה למה שלקחת נתת לי המון".
היה לו ברור שהיא מדברת על החלפת התום באהבה.
הוא רצה לנצל את החלון שנפתח לו, לא כל יום הם דיברו על
רגשות, שניהם היו אנשים שהתקשו להחצין את שהרגישו.
הוא פתח את הפה כמה פעמים עד שיצאו לו המילים.
יהלי, שהכירה את הסחורה, חיקתה אותו ופתחה את הפה מספר פעמים,
נושמת נשימה עמוקה כהולכת לפתוח בנאום, ושותקת.
הוא גיחך והחליט לפתוח בנימה סרקסטית כמו שתמיד היו עושים:
"עכשיו אני מרגיש שאני מצדיק את השם שנתנו לי, אני יכול להגיד
להורים שיהיו רגועים, יש תמורה בעד האגרה."
הם צחקו צחוק משחרר ותום אזר קצת אומץ וסיפר ליהלי שהיא
מחזירה אותו למחוזות ילדותו, גורמת לו לפשט מצבים מורכבים
בצבא, לצאת מנקודת הנחה שלאנשים אין כוונה רעה והכי חשוב תמיד
לשאול.
"בקיצור", הוא סיכם בחיוך השובבי שלו כשהרגיש שדיבר המון מהלב
והרגיש קצת מובך: "אני סתם משוגע עלייך ונהיה כבר כמוך" וחיבק
אותה מאחור.

בוקר טוב ישראל השעה שמונה והרי החדשות מפי מלאכי חזקיה:
שלושה חיילים נהרגו הלילה בגבול לבנון, הודעה תימסר
למשפחותיהם.
יהלי מכורח ההרגל מתקשרת לבדוק מה עם תום שנמצא עכשיו למיטב
ידיעתה עם הגדוד בגבול.
הפלאפון של תום סגור. משאיר אותה עם ההודעה המוכרת: "הגעתם
לטלפון של תום המ"פ, יהלוש אני מטורף עלייך ונשיקות". ההודעה
משאירה אותה כמו תמיד עם חיוך. לפעמים הייתה מתקשרת אליו רק
כדי לשמוע אותו אומר את זה כשידעה שהוא עסוק ולא יענה.
"הכול יהיה בסדר", היא ממלמלת לעצמה, האנשים באוטובוס מסתכלים
עליה כעל מטורללת. היא למדה לתעל את המתח המתמיד הזה שבא עם
הודעת הרדיו, למקומות אחרים.
באותם רגעי ציפייה באוטובוס, יהלי נזכרת בשיחה המצחיקה שניהלו
לפני כמה חודשים.
"מה, לא דאגת לי?" הוא שאל בטון חצי נעלב, כשהתקשר להודיע לה
שהכל בסדר אחרי הודעת רדיו מדאיגה. יהלי   נשמעה לו רגועה
מתמיד.
"כמו שמאבדים משהו ומחליטים שהחפץ ימצא אותך ולא אתה אותו",
היא אמרה בטון החיובי שלה.
תום נזכר בכל הפעמים שהיא איבדה את הארנק עם כל המסמכים, שכחה
את הפלאפון ואיבדה כסף. תמיד היא שמרה על קור רוח מפתיע.
"אני לא הארנק שלך",
הוא הטיח בה, יודע שבקרב הזה הוא הולך להפסיד.
יהלי לקחה אויר ופניה הרצינו לרגע:
"תומצ'י, אי אפשר לחיות בלחץ, תקרא לזה הדחקה, תקרא לזה קור
רוח, ככה אני מתמודדת עם זה, מפקד הפלוגה",
היא סיימה את המשפט עם חצי חיוך.
כך גם נראו חייה של יהלי, כמעט כל אובדן (והיו רבים כאלה)
נראה שמוצא דרכו אליה, כל בעיה פתרה את עצמה לבד, בסופו של
דבר.
"טוב, טוב, אני מרים ידיים, את חיה על כוכב אחר, הבנתי את זה
רק כשנכנסת להתקלח עם גרביים בשבת".
היא התעוררה מהחלום בהקיץ, עם צלצול הפלאפון. זה לא היה תום.
משם העניינים התגלגלו מאוד מהר.
כשניסתה להיזכר באותו היום, שנים לאחר מכן, גילתה יהלי שהיא
לא זוכרת את רצף האירועים, רק הבזקים שצצים בלילות כשהיא לא
מצליחה להירדם.
יהלי ספדה לו בהלווייתו בקול רם וברור:
"כל מי שמתנגד לקרוא לבנו תום בטענה שתום הוא ההפך ממוות,
צודק.
תום היה הדבר הכי חי שהכרתי, מתת לי אתה ואיתך מת גם התום שלי
שליווה אותי במשך כל חיי. תום הוא מאותן האבידות האלה שלא
מצאו את דרכן אליי." היא נחנקה ועברה לשורה האחרונה בדף
הרטוב:
"במקום שיש מוות אין תום ולהפך".
יום אחרי ההלוויה יהלי הלכה למשרד הפנים והורידה את הה"א בצעד
מחאתי מהשם שלה.
יהלי בת 21, כבר לא נושמת לרווחה, אולי בקרוב לא תנשום בכלל.