נשמה אבודה,,,
התרחקה, התרחקה... יותר מידי,
ועכשיו,
היא לא רוצה לעשות את המקום הזה שמח.
ולא לאהוב יותר,
רוצה להשתנות לתוך האור האפל...

לכתוב זה טוב,
לכתוב על אנשים זה דפוק,
אבל עדיין טוב.
אם כשזה יוצא על הדף,
זה לא במציאות.
הייתי מחטיפה לך כאפות, כל החיים,
והיית סותם את הפה.
אתה תופס יותר מידי מקום...

לפעמים,
אתה הורג אנשים,
בדיבור.
כי הם בדרך כלל שותקים כל כך,
ומדברים המון שטויות,
שאתה מתחיל לפחד שהדימיון שלך טועה.
ואתה,
אתה בעצם אמיתי, הרבה יותר ממני...

אחד עשרה שנה.
אחד עשרה פעמים, ראש השנה.
המון סליחות, המון חטאים.
המון קצוות פתוחים.
ואין קיצורים.
כמו שבץ מוחי,
העורקים שלא זורמים,
מתפוצצים לך בדרך...

אז אני רוצה לתמוך ולאהוב את כולם.
את מי שאוהבת וגם את מי שלא,
את מי שיש, ומי שאין לו קשר.
לא רוצה את הדיכאונות והתיסבוכות,
לא רוצה להיות חכמה...

הלוואי ולא הייתי,
רק הווה לא עתיד,
ובלי לחשוב על עצמך.
למצוא סמים, חזקים, מרגיעים,
שיאטו את הקצב לב.