[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לילך רבינוביץ
/
יש בי חור

יש בי חור, חור פצפון, ממש באמצע הבטן. כל יום הוא הולך וגדל.
הוא גורם לי לכאבי בטן. בהתחלה אני מרגישה עקצוצים חלשים, אח"כ
גלים קטנים שמתגברים ולבסוף דקירות סכין חדות.

יש בי חור, חור שהוא כבר לא כ"כ פצפון, ממש באמצע הבטן. כל יום
הוא הולך וגדל, ולמרות זאת רק אני יכולה לראותו. כשאני עומדת
מול המראה ערומה, אני יכולה לראות דרכי את הצד השני של החדר.
עכשיו אני כבר יכולה להכניס שתי אצבעות דרכו.

היום לא הלכתי לעבודה. התקשרתי להודיע שאני חולה. הסיבה: שפעת.
שיקרתי להם. אין לי שפעת. כאבי הבטן התחזקו. עכשיו אין לי
עקצוצים חלשים בהתחלה המודיעים לי על התקפה קרבה; יש לי דקירות
סכין חדות, ואח"כ גלים חזקים בבטן שמכווצים לי אותה כלפי פנים
וגורמים לי למערבולות. דקירות הסכין מופיעות לפעמים באמצע.

חזרתי לעבודה. עבר שבוע מאז הודעתי על חוליי. אני מרגישה יותר
טוב. אמנם החור עכשיו בגודל של כדורגל, וכאבי הבטן חזקים יותר
מאי פעם, אבל עכשיו הם באים לעתים רחוקות יותר. כולם שמחו על
חזרתי לעבודה. חייכו ולחצו לי ידיים, בירכו אותו על שובי
בחולפם על פני במסדרון, במטבח או בשירותים. אני לא חושבת
שידעתי עד כמה אני חשובה להם. בפעם הראשונה מזה שנים רבות
חייכתי.

יש בי חור, חור ענק, ממש באמצע הבטן שפעם הייתה לי. הוא ממשיך
לגדול, מתחיל לאכול ממני גם את הרגליים והכתפיים. את המותניים
הוא כבר חיסל. עוד מעט כבר לא יראו אותי. מעניין שעל איבר המין
שלי הוא פסח.

עוד מעט כבר לא יראו אותי, ועדיין אף אחד לא שם לב לשינוי שחל
בי. הייתי טיפשה כשחשבתי שאני חשובה להם. הם רק העמידו פנים.
מסורת עתיקת יומין יש להם, לגרום לחוזרים ממחלה להרגיש טוב עם
עצמם. אז הם הצליחו. ליום אחד.

כאבי הבטן עברו לי. אין לי יותר כאבי בטן! אבל עכשיו יש לי
כאבי ראש. כאבי ראש איומים. בהתחלה אני שומעת צלצולים חלשים
באוזניים, אח"כ הן נאטמות לי לחלוטין, ואז מתחיל הסיוט האמיתי.
כאילו להקת רוק לא רגועה מכסחת לי את הראש מבפנים. תופים
ומצלתיים חוברים יחדיו לגיטרות חשמליות בפול ווליום. ביקשתי
מהם, התחננתי לפניהם אינספור פעמים שיפסיקו. בכיתי, צעקתי,
צרחתי, צווחתי שיפסיקו. בעטתי, הרבצתי, שרטתי, קרעתי, זרקתי
בכל רחבי הבית. השכנים צלצלו למשטרה. חשבו שהשתגעתי. מהמשטרה
הזמינו אמבולנס. כנראה שפגעתי בעצמי. לא שמתי לב.

אני במחלקה הפסיכיאטרית עכשיו, קשורה היטב למיטה עם רצועות
עור. הזריקו לי משהו, שאירגע. מפלים של זיעה קרה זורמים לי על
הפנים ועל חלקי הגוף שעדיין ניתן לחוש ולראות. מישהו ניגש
אליי, מנסה לומר לי משהו, אבל אני לא שומעת כלום. מה הוא רוצה
ממני? מה אני עושה פה בכלל? אני לא משוגעת! אני לא
משוגעת!!!
 

התקינו לי גוף מברזלים. כל מה שנשאר ממני עכשיו זה הראש, כפות
הידיים והרגליים ואיבר המין. סופסוף מישהו שם לב. סופסוף מישהו
עושה עם זה משהו. באמת הגיע הזמן. במקום הזה שאני נמצאת בו,
דואגים לי יפה מאוד. יש פה ארבע ארוחות ביום, בריכה, מכון
כושר, פארק קטן לטיולים רגליים, מטפלים צמודים, אחות לכל שלושה
חולים ורופא לכל עשרה. מפעילים פה גם חוגי העשרה, ספריה,
בוטיק, מכון יופי ומה לא. אבל מה שחסר לי הכי הרבה זה חיות.
אסור בשום פנים ואופן להכניס לפה חיות. הלוואי והיה לי כלב.

התקינו לי גוף מברזלים. ברזלים מיוחדים שלא מחלידים, אבל שמדי
פעם זקוקים לשימון הצירים. הם אומרים שהברזלים זה רק עניין
זמני. הם פיתחו לאחרונה חומר גופי חדיש ומיוחד, שעדיין לא
משווק ברחבי העולם. אותו הם מתכננים להשתיל לי בתור גוף. הם לא
גילו לי זאת, אבל אני יודעת, שאני השפן ניסיונות שלהם. לא אכפת
לי, העיקר שימצאו כבר איך לחסל לי את כאבי הראש האיומים האלו
שלא נותנים לי מנוח.

היום הרופא הראשי ניגש לראות מה שלומי. רצה לבדוק שהכל בסדר
אתי לפני שהם מכניסים אותי לחדר הניתוחים. הוא דיבר מעט והבטיח
הרבה. הבטיח שאחרי הניתוח אני לא אוכל לזהות את עצמי, שהגוף
החדש שאקבל יהיה פי אלף יותר טוב מהקודם שהיה לי, שכאבי הראש
לא יהיו יותר וגם שכאבי הבטן לא יחזרו. איפה הייתי מוצאת עסקה
יותר טובה מזאת? ועוד בחינם!

יצאתי מחדר הניתוחים. אני בחדר התאוששות. אני מנסה לפקוח את
העיניים ולא מצליחה. מישהו ניגש אליי, מלטף את גופי החדש.
אפילו מערכת עצבים הם סידרו לי! הוא ממשיך ללטף, בלי בושה. אני
ערומה לגמרי. הוא קורא למישהו. שניהם מתפעלים מפרי יצירתם. גם
השני שולח ידיים, רוצה לחוש בעצמו את מה שחברו כינה "הגוף
המושלם ביותר של בחורה בכל הזמנים."
הם מלטפים, לשים,
מכניסים ידיים לכל חור. רוצים לחקור אותי גם לעומק. אני מנסה
להתנגד, אבל סם ההרדמה עדיין פועל. הם לא מסתפקים בידיים. עוד
איברים נכנסים אליי, פולשים. מישהו נכנס. הם יוצאים ממני בחטף
וממהרים לברוח.

"עשינו עלייך עבודה טובה", אומר לי הרופא הראשי בחיוך רחב
ובלחיצת יד חזקה ומפרקת עצמות. את ידו השנייה הוא מניח על
כתפי.
"כן, עבודה טובה מאוד." אני משיבה בחצי חיוך ובלחיצת יד
רפויה, לא מעזה להסתכל לו בעיניים.
"אל תשכחי לחזור אלינו לבדיקות שבועיות. אני לא רוצה שיקרה
לך משהו מהזנחה חס וחלילה. את יותר מדי יקרה לנו שנרשה שדבר
כזה יקרה"
, אומר לי עם אצבע מורמת והבעת פנים חמורה.
אני מהנהנת ונפרדת ממנו. החיוך חוזר אל פניו. הוא בקושי נותן
לי ללכת. ידו לוחצת חזק על ידי. לבסוף הוא משחרר, ואני מפנה לו
את גבי מבלי להסתכל אחורה.
"ואם משהו קורה", הוא ממשיך, "אל תהיי לי גיבורה
ותתקשרי. זו לא בושה לבקש עזרה."

אני ממשיכה ללכת, לא מסתכלת אחורה, ממשיכה אל עבר עתידי, שכרגע
נראה לי ורוד מתמיד.

אני מרימה את השפופרת. לא הלכתי אתמול לבדיקה השבועית שלי. אני
מחייגת את המספר. אתמול הכל היה בסדר. הטלפון מצלצל. אתמול הכל
היה בסדר. אני מחכה שמישהו יענה. אתמול הכל היה בסדר. מישהו
עונה.
"הלו? הלו? עזרו לי בבקשה! בבקשה! גדל לי חור בבטן!"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גנן גידל דגן
בגן כי תותים זה
פאסה.






חצילה נצנצית
מפגינה את הידע
שלה באופנה
וגננות


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/11/01 4:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לילך רבינוביץ

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה