הכל התחיל משולה. לפני שהכרתי את שולה הכל היה שונה. הייתי
הולכת לגן ומשחקת עם הבובה שלי מהסמרטוטים, זאת שמחכה לי
במיוחד בשבילי במגירה. הייתי מתגלצ'ת ועושה עוגות מחול. היו שם
סיפורים, שירים, משחקים וריקודים וכל מיני דברים.
ואז היא באה- שולה, המכשפה. היא לא היתה רעה כזאת כמו
בסיפורים, היא דווקא היתה נחמדה מאוד ואפילו לא מכוערת במיוחד
כמו שכולם חושבים.
אבל היא היתה מכשפה.
את שולה הכרתי ביום רביעי אחד, שחזרתי מהגן והיא ישר על ההתחלה
לימדה אותי דברים מגניבים כמו משמעויות של צבעים ושימושים שלהם
בכשפים, והיא הבטיחה לי שאולי, יום אחד, גם אני אדע ממש לעשות
כשפים.
מאז הילדים בגן כבר לא שיחקו איתי, אפילו הגננות קראו לי
משוגעת ולא האמינו, וההורים שלי- נורא השתדלו לחייך חיוך מבין
ולקוות שזה רק שלב. אבל זה לא היה- שולה היתה אמיתית והיא היתה
החברה הכי טובה שלי- והיחידה.
עד שהכרתי את מאיה. מאיה  לא היתה כמוני, היא לא הצליחה לראות
או לשמוע או אפילו להבין את שולה, אבל היא האמינה לי, ולמדה
איתי וממני ושולה היתה נורא גאה שאני מלמדת את מאיה כל כך יפה
את כל הדברים.
יום אחד שולה נעלמה. פשוט ככה פתאום היא כבר לא היתה והייתי
קוראת לה המון כל הזמן אבל היא כבר לא באה, אבל מאיה עוד נשארה
וביחד המצאנו המון כישופים חדשים. ולפעמים, רק לעתים רחוקות
ממש, היה נדמה לי שאני מרגישה אותה מסתכלת עליי, אבל
כשהסתובבתי- שולה כבר לא היתה שם.