עננים אפורים מכסים עכשיו את השתקפותך.
סערה עומדת להגיע,ואת אדישה,לא רוצה לתפוס מחסה.
ממשיכה להביט בנהר,הנהר שעד לפני כמה רגעים היה כה שליו ועתה
הוא מנסה להביע את התרגשותו מפני הסערה.
ואת עומדת ,מחכה לא ברור למה.
את יודעת שבשבילך כבר כלום לא יהיה נורא כ"כ,גם לא סערה אחת.
את עוצמת עיניים מנסה לדמיין אותו עומד שם לצידך,מתקרב עוד קצת
ומרגיע.ואת מנסה לחוות את היד הנוגעת בכתפך.אותה יד שעזרה לך
כ"כ הרבה פעמים להרגיש ביטחון,להרגיש יציבה ולדעת שלא חשוב
באיזה מצב תהיי היד הזאת תמיד תהיה שם.
את מנסה להרכין את ראשך על אותה כתף חזקה ומגוננת ודמעותייך
המלוחות מכסות את פנייך ומתמזגות באיטיות עם טיפות הגשם שהחלו
לרצד מעל ראשך.
את פוקחת את עינייך,מנסה להיאחז באשליה אך כלום לא שם,זה רק
דמיון,היד התומכת,הכתף ,הכל כבר לא שם.
זאת רק עוד אשליה.
את כבר לא פוחדת,רק נשארת אדישה.ראית יותר מדי מהעולם,לא הרבה
מהדברים הנכונים.
ואת קשישה ומבינה שהמגע כבר לא ישוב.
ומתפללת ומקווה שכשהגשם יחלוף,הסערה תדעך,היא תיקח אותך איתה
אל הרקיע ולא תצטרכי לשוב ולדמיין כי רק שם ,את בטוחה,תרגישי
את היד ותתמכי ראשך על הכתף המרגיעה.