|
כשנולדתי,
לא הייתי חושבת
שיום יבוא
ואני אהיה
ככה
כשגדלתי
הבנתי שאני
כמו כולם פה
מעגל כזה
ללא יציאה
התבגרתי
והיה יותר קשה לשרוד
החיים הפכו למרדף מתמשך
אחרי הרגעים המאושרים
חיפוש של האור בקצה
נהפכתי לאמא
ילדיי שלי
סבלו בדיוק כמוני
ולא היה לי דרך לעזור להם
לא היה לי מה לתת להם
כדי להקל על כאבם
העוני הזה,
הוא שמיים כהים
ללא נקודת אור
ללא שמש
הכאב הזה
כששוכבים לישון
זה לא כאב שרופא יכול לרפא
עכשיו אני כבר על סף הקץ
ואני עדיין באותו המקום
חיי היו מרדף מתמשך
ולא היה לי אפילו חלום
חיכיתי שיבואו להציל אותי
חיכיתי שהמדינה תתעורר
אני לא יכולה ללכת בלב שקט
כשאני יודעת
שילדיי שלי
וילדיהם
וילדי ילדיהם
ישארו כאן
לנצח
ויכאבו...
נכתב בעקבות ביקור בשכונת התקווה. |
|
|
גוסס חדש:מי
זה?
גוסס ותיק:מי
זה?
גוסס חדש:זה
זה.
גוסס ותיק:גם זה
זה.
[פאוזה]
גוסס חדש: כאן
מתים?
גוסס ותיק: כן,
כאן נמות.
גוסס חדש: אז זה
המקום.
גוסס ותיק: כן,
זה.
גוסס חדש:אבל
אולי יהיה מקום
אחר.
גוסס ותיק:לא
יהיה
גוסס חדש: אבל
אולי
גוסס ותיק: אבל
לא.
מתוך:
"הבכיינים" מאת
חנוך לוין ז"ל. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.