כל החיים שלך אתה נצנץ. גנוב אתה. לבד בתחנה החדשה, מנסה
לשמור על איזון כימי ומתערבב מסרט של בחורה אחת.
מישהו שינה לי את הפרמטרים. מישהו שיחק לי עם הכפתורים.
רק הולכת יחפה, אדמה, אצל איזה חוף להוט או כביש סרוק, ואתה
סלט.
עכשיו המים שקטים. גל רדוד, רפוי, נח מעל סוכך כפות התמר,
כמסטיק משומש מיוגע שנמתח מעבר לנקודת האלסטיות, לוטה על עורי
בחום, מחכה שארחש תחתיו, להחיש ממטרים צוננים.
מישהו נגע לי במפתחות. ברכיים תחוחות בחול, מעלי רובצת שלווה
כמו גבינה מותכת. אבל מתחת, מתוח. זר לא יבין זאת.
         
                                                 

נטרף, חופשי מכובד. חותר באוויר השונית ללא קרדום להצר את
מרחב התמרון של צוואר מט להתפקע. מישהו הוציא אותי מכיוון.
עכשיו אני מחודד, מכוייל מעלה. משל גפן השורגת לאת סמוכה
איתנה. גם מכר לא יבין זאת. ולו אמש כמש הכל. נמק רוחו, יבשו
מיציו, סבא מרוב שרפי שאול; גופי. רקמתי; נתמסכה אטום, אטום,
סותמה בשומן דביק, נתעכרה עננה אדמדמת.
                     
                                       

הם מחזיקים ידיים. עב מתחשר מעלי, נוטף מבעד לנקרות אל ההכרה
העליונה. אני מציץ מנקב אל אחורי הקלעים, חושך. בשר מדמי אף
לא יבין זאת. אנחנו מחזיקים ידיים.
הזכרונות פוקעים בזה אחר זה. מפלסים ענפים לאי שם, לאחור.
מכבשים בבטחה נתיב זהיר אל אז.   מפצחים זלזלים עבותים במורדות
הג'ונגל, עמוק.
#                                                          
   

אני חושב: זה איננו מקומי. גיבשתי בי החלטה. אתה זקוק לזה.
אתה צריך לבד. אתה מתאווה לסלע, משתוקק בי נור לוהב,
גיאולוגי, קדום. ומה טעם בכל היצר הזה כאן, עכשיו, לאור שלטי
פרסומת פלואורוסנטים וניחוח אספלט עשן, בקוע.
חזור לשם.
כמה מעט היה דרוש. אך פסיק. עכשיו אני מחודד, מכוייל מעלה.
כמו בלוט מונבט שהשמש מאספת אל חיק קרניה.
#                                                          
   

חוף התופים. מאנטרה. תקתוק של מטקות מתכנס אל תוך הלמות
הגלים, שיצוף הים מסתנן תחת טמטום הקונגס. המקצב הכאוטי של
הגומי החובט בעץ המטקה מתגנב בין לקשיחות החייתית של המרביצים
בעור סדוק, עייף, המתוח, הרצוץ, תוצרת חוץ.
אפריקה בינינו.