לקחת כמובן מאליו. לטגן בצל. להריח מהרחוב את ניחוחות הפצפוץ.
לזרוק ת'מפתח על השולחן, את הנעליים במסדרון, עזובות כמו גידם
וייטנאמי, להתרגל לתבניות. לשכוח את הציור הזה, לא להבין שהוא
שם עד שנעלם, נשרף, נלקח בידי הגרוש. להשמיט דגנים על השטיח,
להרשות לכלב ללקט. לבהות בבור הצחור הרבוע בקיר. לשכוח. לצאת
למכולת בכפכפים. לא לזכור להביא חמאה. להבריש את השטיח, לאפות
עוגת שמנת פירורים. עם מרגרינה כי אין כבר זמן. לנפות את
הסולת. לנקות את הצלילים המעורבלים. לסנן את הטלוויזיה,
להאזין לילד. לזרוק את הבררה, לטגן את הסולת. לשטום את השכנה
הצווחנית, לאהוב את קול האחות הגדולה. לשמוע בו צרידות של
חיוך ויתושים של צפון. להקשיב למסע, באמת להקשיב, לשכוח את
עצמך. לאבד את התכנית הגדולה, לא לממש. העיניים שלה על צג
המחשב.
אני מביט חזרה. לחוות יום של ריחות ישנים, להתענג על פרטי
הזיכרון השרירותי, לשייך חוש לסיטואציה, לשקוע בכל הבזק.
תסמונת טורט רגשנית. טיקים של נוסטלגיה. לתהות על כימיה.
לחקור מה הגורם, לעזוב את זה בצד, להשאיר קצוות פקוחים, לשאול
עצמך על הגורם לזה, לפתור את זה בעתיד כעבור כך וכך משברים.
לקבוע הכל מראש. להתחמק מתבניות.
אתה בטוח וחם. הצג מקרין אליך נינוחות מעושה בסנוורים. לפני
שבע דקות עוד היית בתנועה, בשכחה. מהדרך נותר לך הצליל הרטוב
והחד לוהט שבאוזניות, שכחת להוריד. אישה שחורת חזות, בכריות
כתף מתחת לכסות האלגנטית המיושנה, הפיחה בך את המילה 'לוויה'.
רסס מאלומת רגשות מהבוקר, ריקושט מילולי שאף חובש לא טרח
לשלוף. מקטע גיבור מלחמה שכוב דומם בזירת קרב טרייה, מדיף הבל
של ברזל מן התרמילים המשומשים ודם השווא. לא להיות כאן. שקע.
(ציווי) שקע בספירה אחרת, אדיש למבטי אנוש, מזדעזע קצובות, נע
נד. שכח. (הוראה) תן לזה לחדור. אמץ ברוך כל קלט מהחוץ. צרף
אותם אל היקום האישי קודם שתוכל לנתב אל שמי היחיד שלך, גאה,
נוטש, סחרחר. ניחוחות של ירקן עוברים אותך. אתה לא מפחד, רק
מרשה לזה לפלוש. ריח בגדים חדשים. פוליאתילן ספוג פורמלדהיד.
אתה בכלל לא חושב על ממאירות. רק עוד עשר דקה לפני כן שאפת
חמצן מק של ריאות אחרים. טרם ההפלגה החוצה מן הבניין. החלפת
גז ממוחזר בגרסה אישית לאוויר. עכשיו אתה סופח מלוא סימפונה
חורף בוער, מטהר. אתה אוהב את העבודה הזו. אפילו את המשיכה
הזו אחורה. כביכול נוחות כפויה. לא ללכת לשום מקום. אתה נופל
לזה שוב כברירת מחדל מנומנמת. אתה חושב על התנור בבית. את
התקתוק אתה אוהב, המהירות בה הכל מטרף כאן. לך עוד מעט אחורה.
בבוקר נעצרת אצל מאפיונר ותיק. ובעצם, שילמת לו שבעים ושניים
צעדים חזור לכיוון הבית בגלל האחיזה המוצקה של הספירה בפנים.
אתה לא שם לב לדרך. אתה מחלק לאופה חיוך יפה שחבוי עד לזרים
של בוקר עטויים ריח קמח ועמל ויצירה. את בורקס הקשקבל חולק עם
חתול רחוב פצפון, אמיץ. ההוא יושב לך בדיוק על הסרט שבאוזן,
אבל אתה מזהה תנועת שפה אצלו, אז אתה מעדיף לוותר על הפסקול
ולשמוע מה יש לו לומר. הבט בעיניו. נצור את הרגע. זרוק.
(פקודה) אתה נזכר באבא. איך היה קולה ערמונים בתנור, על
תבנית, ואז לועס מצקצק בם בהנאה גלויה מול הטלוויזיה. אפילו
סתם כך עם שמיכה. השוני בך סוטר לך בפרצוף. לא בחיוב. אתה
נתקל בחוצץ המוחשי הזה שוב בינך ובין שאר אנוש. אתה משחק בו
עם הלשון, הוא מבתק לך את התודעה. אתה חושב על עיניים.
עיניים. אתה נזכר בה. חלונות. הבטת בזוג האשנבים הבא שעבר
אותך, מנסה לקרוא נמוך. לא. אולי עיניים שחורות שטוחות יותר.
המצולה צבע אחיד לה, כחול באר אין חקר. המכנס שלך לוקק
פירורים. נזכרת בפעם אחרת, רחוקה, מעידן קדום, עם המכנס שלך
הזה ושוקו שנף ומסקנות לגבי קרואסונים ואבק סוכר זרוי בו
להפזיר. שכח. זרוק. התר.


חורף התשנ"ט - התש"ס