האדמה הסגולה-כתומה הזו לא יציבה במיוחד, כך השפתיים המשוחות
שלי ממלמלות והריסים המפוחמים שלי מקפצים מעלה-מטה. אתה רוקד
בבטחון על העלים הפריכים ורטט של אשמה עובר בי, מתענגת על
צלילי הפיצוח. אני מתחייכת שקטה, למראה הפאזל המושלם בו הם
מכסים את האדמה הבוצית, ואיך שהיא סוגרת על חריצי הסוליות
המגושמות שלך.
כשאתה מביט בהבל פה חורפי שמסתלסל וקופא באוויר, כולך קופא יחד
איתו. אז רק העיניים שלך צוחקות, צחוק מתנגן שעוטף אותי כמו
כישוף, ונוצץ בתוכן כמו כוכבים בשמי בין ערביים. זגוגית החלון
שלי עוטה כפור כשמלת תחרה, וקוראת לך בלחישות שקטות. אני אוהבת
איך שהאצבעות המחוספסות שלך מרחפות באוויר לכמה רגעים, ואחר -
מוחות בה ברוך, מציירות קסמים ישנים.
גרגרי צוף נמסים באוויר הבוקר, ולרגע אחד כל-כולי חרציות
ואביב. מתפזרת ברוח ונזרעת בחולות הרכים, הכסופים. הבוקר פולש
פנימה, מדלג בקשתות רחבות מבין חריצי התריס, אשר למשך זמן כה
ארוך ידעו רק את הלילה. אני בוחשת שני ספלי קפה, אחד מתוק, אחד
מריר, ותוהה אם אתה יודע כמה יפים הם הריסים שלך, כשהשמש עוטפת
אותם בפלומה זהובה.
אנחנו יושבים בגינה. בין לגימה ללגימה אני מהורהרת, והכתפיים
שלך נעות באיטיות לקצב זמזום הדבורים. אני רק רוצה לשאוף לתוכי
את ריח הטבע העדין שלך, להרגיש אותו מלטף את לחיי, אך הפריחה
עוד נישאת באוויר, לבדה.
בקיץ אתה הולך לי לאיבוד.
אנחנו יושבים על מרבדי החול הלח ורוחות חמות ממיסות לי את
הברכיים והגב. אצבעות מתחפרות בחול, כפות רגליים יחפות,
משתוקקות לגלים. הקצף הלבן שמדגדג לנו את הבהונות נראה כל כך
שליו על העור החלבי שלך. אני מביטה מהופנטת כשהלחיים שלך עוטות
ורוד בין-ערביים, והשיער והריסים נשזרים בקרניים כתומות
אחרונות. משהו מתפרק בי בפנים. המבט הכחול-שחור שלך אובד בין
גלי הלילה הקרב, ושוב מרקדת בתוכי הרגשה ערטילאית של סוף. | 