שערה הבלונדיני התנופף ברוח האביב הקרירה. היא אספה אותו וקשרה
אותו בעזרת פיסת בד ורודה שמצאה בכיסה. היא ניגשה אל ערוגת
הורדים עם מזלף בידה. בעוד היא משקה את הצמחים, חשבה לעצמה
מריאן שאולי היום הוא היום. אולי היום יגיע האביר שלה על סוסו
הלבן. היא קפאה למספר רגעים ונכלאה במבוך רגשות אינסופי. לבסוף
נאנחה והנידה בראשה בניסיון לחזור לעולם המציאות. עלי הכותרת
של ורדי הארגמן זהרו באור השמש המסנוור כשטיפות המים הצטברו
עליהם. מריאן הביטה בפרחים הבוהקים והופתעה לגלות ביניהם פרח
אחד לבן. היא תהתה איך הגיע הורד הלבן לערוגת פרחי הארגמן,
וקטפה אותו. היא הריחה את הפרח בעיניים עצומות, היא תמיד אהבה
את ריחם המתוק של הורדים. מריאן הכניסה את הפרח לשערה האסוף,
והסתכלה מסביבה. הפרחים בגן הפיצו ריחות נעימים, הרוח הקלילה
שיחקה בקפלי שמלתה, האוויר הקריר וציוצי הציפורים, הפכו את
השלווה למוחלטת. החיים כמעט מושלמים. כמעט.
ואז הוא הגיע.
הוא הייה גבוה ושרירי, שיערו הייה חום ערמוני ועיניו בצבע הים.
שפתיו הדקות יצרו את החיוך המושלם. הוא הגיע רכוב על סוס שחור
ואצילי, שעורו הכהה בהק בשמש הצהרים החמה. שריונו המבהיק של
העלם, סנוור לרגע את עיניה הכחולות של מריאן. כאשר פקחה שוב את
עיניה, התרשמה מריאן מיופיו האבירי של העלם, שעצר את סוסו ליד
שער הגן הפתוח. עיניהם נפגשו לדקה קלה ברגע של שתיקה מלאת
תשוקה. לבסוף אמר האביר: "גבירתי, עברתי מרחק רב בחיפושי אחר
אוצרות. רכבתי דרך עשרות מדינות, חציתי מאות נחלים וראיתי אלפי
נשים. אך בכל מסעותיי בעולם לא ראיתי פנים יפות כשלך. כעת,
הגשמתי את מטרתי, מסעי הגיע לתומו,  מצאתי את האוצר הגדול
מכולם בענייך הכחולות. עלי עמי על סוסי הנאמן ונרכב יחד עד סוף
כל הזמנים". מריאן חייכה כשמבט מזוגג בעיניה, ולבסוף אמרה:
"אני מצטערת, הסוס שלך בצבע הלא נכון".
היא השקתה את הגלדיולות וחשבה בליבה: "אולי מחר יהיה היום,
אולי מחר יבוא האביר שלי על סוסו הלבן".