המחוג הורה על רבע לפני שמונה בבוקר יום קיץ עטוי הינומה
הבילה. השמש השחיזה ציפורניה. איש אחד בא בשערי תחנת הרכבת.
צדודיתו מוצקה, קומתו נמוכה. אלמוני. מוטב ייקרא בפנינו אל
מוני, או טוב מכך בשמו הפרטי הגזור לצורך העניין - אל. בגדיו
היו מרופטים, כשל דחליל מרושל. צעדיו, על דרך הניגוד, היו
בטוחים וישרים כחרטום של ספינה. מהלך היה בשאננות יתרה לעבר
רציף מספר שש. בדרך עצר באחד מן האשנבים. קופאי יעף שהיום
הפתיעו באישון ליל המיר לו שטר קמוט בכרטיס. לכשהגיע לרציף כבר
עמדה בו הרכבת, בורקת במלוא תפארתה. קרונות רבים לה. נושפת עשן
על סביבותיה. הוא קיפץ מעל צמד מדרגות הכבש התחתון, משל היה
קוף בין אמירי העצים ונבלע בבטן נחש הפלדה הארוך כאנקונדה
אגדי.

שוטט לו בינות לקרונות הלוך ושוב ללא תכלית של ממש. נמנע ממגע
של חיכוך עם אנשים. לבסוף, בחר קרון, זאת על-פי מדד הידוע רק
לו עצמו. בדק אותו והפך בו בקפידה מדוקדקת. לכשהתרצה, הושיב
עצמו בחלל המלבני שהלך והתמלא. בחר בכיסא הימני מבין ארבעה
שמשיק היה למעבר, משום שריפודו עמד בשלמותו. בכיסא השמאלי
המקביל שבצד השני ישב לו ברנש נובוריש. חזותו קוקטית. מעלעל
בעיתון היומי במין ארשת מחוכמת של ידענות-כל. אל הקשיב לקריאה
האחרונה המזרזת את המאספים לעלות על הרכבת. מעט אחר-כך נשמעה
שאגת השור הזועם, המניע בכוחו האדיר את הקרונות הקשורים אליו
בעבותות משורשרות. מרכבת האש המוארכת החלה נעה בכבדות. צוברת
לאיטה תאוצה משקשקת בוכנות וארכובות שחוקות. גלגליה מגהצים את
פסי המסילה בינות לאדנים. הוא התערסל לתוך מארג צלילי
סימפוניית הרכבות. צף על גבי שאון המקצבים שהלחינה בתנועתה
החד-גונית. מתאר בעיני רוחו את נהגה המלעיט את פיה התנורי
במחתות עמוסות גחלים לוחשים. לזמן קצר אף ניסה כוחו בנמנום, אך
זה היתל בו וחמק ממנו.

כרטיסן מסור שמאוהב היה ברכבת בסתר ליבו  צץ מאחורי דלת הזזה.
ביקש מן הנוסעים במטותא אדיבה להציג את אישורם הזמני לשהות
בסלונו, וחפז בטפיפות ריקוד אל הקרון הבא. לאחר מחשבה מעמיקה
של התבוננות פנימית הגיע אל למסקנה, כי שעמום מתעמר בו במקל
חובלים. גרונו ניחר, צמא לאותיות, יותר משהיה מתעניין
בארוחת-הבוקר הדשנה שהייתה מוגשת בקרון המסעדה. בהעדר תיקו
שספריו בחובו, הסתפק על-כורחו במה שיש. הוא הטה את צווארו מעט
ימינה ופזל בסקרנות מרוסנת לעבר עיתונו של שכנו. בזווית העין
דלה מילים מלוא חופניים וקינח בתמונה של ועידה פוליטית סוערת.
אך בעל העיתון ממזר ערמומי היה. לא נוצר באצבע תמימה. חשד
התעורר בו. אוכל-חינם החי מן המוכן מנסה ללסטם בחשאי נתחים
מעיתונו. לא בבית-מדרשו, לא באלף רבתי! בכסף מלא קנה אותו,
טבין ותקילין. שלו בלבד, לא יחלוק בו עם אחר. הלז חיכה בהיחבא
לשעה של כושר, לתופסו על חם. שם עצמו מעמיק בקריאה, ואז,
בהפתעה כביכול, ירה בו מבט שגלומה בו הרשעה. אולם גם אותו אל,
מיודענו, לא נולד בליל אמש. צפה את מהלכו של יריבו מראש. מוכן
היה לקראתו. לכשזה הטקטיקן הפנה אליו מבט מהיר כבר היה קצה אפו
הפחוס כמעט ונוגע בחלון הזכוכית. צופה מרותק, לכאורה, בפזורת
פרות המלחכות עשב בטבורו של עמק ירוק, רחב-ידיים. ולכשהקוזק
הנגזל חוזר היה ופניו הרוטנות לעיתון, חזר גם אל על אותה הסטת
צוואר בלתי-מורגשת. ממשיך וקורא בניחותא מאותה נקודה בה הפסיק,
בגמיעות אישון מתונות. כך התנהל לו משחק מוחות שחמטאי של חתול
ועכבר, בקרבי רכבת שועטת - קטרה מיילל לפרקים.

לאחר מספר מהלכים כושלים מצדו של בעל העיתון, החלו אחדים
מהנוסעים להבחין במחזה המתרקם והפכו צופים סמויים, משועשעים
בינם-לבין-עצמם. לאוזניו הרגישות נדמה היה כי אף התלחשויות של
קנטור החלו מנשכות סביבו. עם השפלות פומביות שכאלו לא יכול היה
בעל העיתון להסכין. פרצופו התכרכם וגביניו קמרו בעצבנות כגלים
הנעים ברוח. מחשבות קשות רשפו במחילות ראשו. הרי לכל ארבע
הרוחות! ג'יימס ג'רום אוקסלי הוא שמו. בנו של ג'ון רג'ינלד
אוקסלי השופט הנודע ממחוז יורקשייר, אימת הפושעים. נצר למשפחת
אוכפי-חוק מהוללת, ששורשיה החזקים מגיעים עד בית טיודור עצמו.
לא ייתן לשימו למשל ושנינה. ובניסיון אבירי להציל משהו מכבודו
ומייחוס משפחתו העולים בלהבות קלס, קם נזעם בקומתו הכיפחת
הדקיקה כגבעול. פנה אליו ישירות ללא כחל וסרק, בטון של חומרה
יתרה. ארובות עיניו הכהות - עשן עלה מהן: "אם חפצה נפשו של
כבוד מר בקריאה של בוקר, מוטב יעשה אם ירכוש לעצמו עותק, ואם
אין הפרוטה מצויה  בכיסו," הביט בזלזול, מלמעלה למטה, בבגדיו
המטולאים של שודד המילים, "מוכן אני לממן לו עותק שכזה. אולם
לא ייתכן," המשיך את נאומו חוצב הלהבות שנישא מקצה הקרון עד
קצהו, מעודד מן המבטים המחויכים ששלחה לעברו בחורה זהובת שיער,
"כי האדון ינסה לנכס לו חלקים מקניין פרטי לא לו ושאיננו שלו,
ועוד יעשה זאת בחטף עין של גנבתנות, כך לא נוהג ג'נטלמן. ולפי
צורתו ה...מאד ציורית הוסיף בתרועת ניצחון מוטעמת, נראה כי
הנימוסים והגינונים ממנו והלאה הם. מוטב והיה נזרק בין
המזוודות בקרונות המטען."

בעל העיתון סיים את דבריו מתנשף קלות. ליבו פעם בחוזקה מבית
חזהו עד מרתף בהונותיו. כל אמות סיפיו נזדעזעו משיכרון העוצמה
הרגעי. לחייו נתאדמו כיין הילולים, סמוקות ממאמץ והתרגשות.
מדמיין ברוחו הרוגשת תשואות סוערות. מבטים מצועפי הערצה.
טפיחות על שכם. עלמות-חן הנוטפות דבש לרגליו. ברם, הס נזרק
בקרון. אף לא בדל רחש נשמע. דומה הנוסעים כולם נשימתם נעתקה.
מקרונות סמוכים כבר נתמתחו צווארים. מעליהם נשתרבבו ראשים
מציצי סקרנות. ואילו אותו שלומפר מבולגן, מושא המהומה, ספג
בסטואיות שלווה את ממטרי העלבונות הניתכים בו. נשא מבט אל
הדובר המשולהב. לועס באדישות מחצצת-שיניים. תחילה שקל לשסות
דבריו בעודו באיבו. כך, חשב, גם יוכל להוכיח לו הלכה למעשה
שהוא אכן איננו עלם-חמודות ומוצאו, ובכך אין ספק, הוא מתחתיות
פחי הדומן. אבל אז, חכך בדעתו ונמנע. ומדוע? לא כל יום מתמזל
מזלו לצפות במופע ליצנות מגוחך שכזה, ועוד ללא תוספת תשלום -
הרי זה שניים במחיר של אחד. הנימוס מחייב, יניח לקומדיאנט
החובב, לסיים את מופע האלתורים. הרי נתאסף כאן קהל ששילם ממיטב
כספו בעבור כרטיס. ובוודאי עמל המוקיון, התאמן וערך חזרות מול
מראה. כך לא יאה לנהוג. יניח לקפיץ המתוח בגב הבובה להסתובב עד
שתיפסק מעצמה. ומשנסתיים מטח החצים, והמבטים כולם נפנו אליו,
עמדה לרשותו מניפה רחבה של חלופות: יכול היה להציג מונודרמה
משלו. לדמות עצמו לדלפון מרוד שעובד יומם וליל בכדי לפרנס את
משפחתו. ובנו הבכור, בבת עינו, נפל למשכב בעטייה של שחפת.
והרופאים והרפואות הרבה כסף, ממון רב, שאין בכיסיו. ורק רצה
להתעדכן לתומו האם יש חדש בנושא שביתת הכורים, כיוון שרוצה
לחזור לעבודה כדי להציל את בנו. אולי יעטה על פרצופו מסכה של
תמיהה מבוהלת. יגמגם באחת השפות הזרות השגורות על לשונו, יפרוש
ידיו לצדדים ודמעות תנינים יקוו בין שמורותיו. כמי שאינו מבין
לאן נקלע ומה רוצים ממנו. או שמא, ובניגוד לציפיות המתח ההולך
ונבנה ייתן קולו העשיר בשיר. ידהים את כולם למקומם בנעימת-עמים
מן הרפרטואר שצבר במסעותיו.

אך עוד בטרם הכריע בעניין באה קיבתו והחליטה בשבילו. גונג
רעבון הדהד בנקיקי בטנו. הוא התרומם נחרץ ועל-אף שהיה נמוך כדי
ראש מיריבו, נראה היה גדול הימנו. הביט עמוק לתוך שלוליות
עיניו השחורות, שם יד כבדה על כתפו הגרומה ואמר לו בשקט רועם
שנשמע עד ירכתי הרכבת "מבין אתה, העניין הוא פשוט בתכלית
הפשטות, אתה חולירע בורגנית שכמותך ואני רעב, גם מחכים לי
במקום אחר ובגללך עוד אאחר." ואז, ללא התרעה, אגרף לו לתוך
פניו המלכותיות סנוקרת מהממת הישר מחדרי הלב, עד שהלז נפל הלום
לתוך דליקת ערפיליות כוכבים. ובתזמון מלכותי לא פחות, כאילו
תכנן זאת מראש, לפרטי פרטים, עצרה הרכבת בתחנת מחוז חפצו
ונפתחו הדלתות. "ומה הלקח רבותיי?" קרא בקול לעבר הנוסעים
המשתאים, בעודו מדלג מעל ראשים ומסעדי כיסאות - רוחף החוצה.
אולם תשובתו נבלעה בשאון המתהווה, ואיש כבר לא שמע מהו אותו
לקח. צרצור משרוקיות חרך בגרמי האוויר הבוהקים. שוטרים ערניים
פתחו במרדף תעתועים, אלות בידיהם. הנמלט ניתר בלוליינות מתריסה
מעל גדר אבן וכהרף עין נעלם מן העין. התמזג לתוך שטיח
שדה-חיטים ארוך-קנים - התאדה לחזיון שווא.

הקרון הפך כולו למרקחה. רחש זמזמת, בלילי דברת ככוורת הומייה.
ככזאת לא נשמעה. "הידד לגבורה!" ו "אבוי לחוצפה!" קבוצה מן
האנשים בקרון מחאה כף מצדדת. מולם התאגדה סיעה שנייה שקיללה
וגידפה בשפה נמוכה. ואז החלו שני המחנות: תומכים ומתנגדים,
להתווכח בקולי קולות. כרטיסן אמיץ, שחום-עור, עוד ניסה כוחו
להפריד בין הנצים. אך מאמציו היו לשווא. הרוחות שהיו חמות
ממילא התלהטו במהירות לכדי התכתשות תוך-קרונית. אדונים התנפלו
על גברים. נשים חבטו בגברות. מהומת אלוהים פרצה. ואל אותה פרצה
השתחלו נוסעים מקרונות אחרים שקרובים ומכרים היו להם באותו
קרון. ואחריהם הצטרפו קרובים וחברים של אותם נוסעים שחיכו
ליקיריהם ברציף, וזינקו חיש להושיע בידם. ועוד כהנה וכהנה
הולכי-בטל ועוברי-אורח שקפצו בגיל מתלהם, איש איש מסיבותיו,
לתוך סחרחרת הכאוס המתערבלת, כסופה המתעצמת מחשרת הים הזדוני.
ואותה קטטת ההמונים, תוארה למחרת בעיתונים, שהם עצמם, ומבלי
שידעו, היו לב ליבה של אותה בוקה ומבולקה, כתגרה מוזרה מסיבה
שאיננה ברורה, כנראה מן השרב הכבד המרתיח את המזג בקומקום.
ומזל גדול, נס של ממש נכתב, כי ילדים לא נמצאו ברכבת באותה שעת
פורענות. משום ששעת בוקר הייתה והילדים רובם ככולם ספונים היו
בכיתות, שוקדים על לימודיהם. ואילו דווקא המבוגרים, למרבה
האירוניה, התנהגו כילדים לכל דבר ועניין. ואותו ג'יימס רג'ינלד
אוקסלי תשאלו? זה הזדחל רצוץ בגופו, רמוס בנפשו, מתוך דורסנות
ההמון הבוטש. וכלב יורקשייר טרייר גאה שעבר שם במקרה, עוד מצא
לנכון להטיל בו את מימיו. "חותמת לתבוסתנותי חשב," בטרם התעלף.


הוא לא חזר עוד לעצמו, או מדויק יותר יהיה לומר כי ברח מעצמו.
אולי מפני שבוש היה בפני עצמו. אף התקשה מאז אותה תקרית לקרוא
עיתון במקומות ציבוריים. נתקף עווית של היסטריה כאשר נדמה היה
לו שמנסים להציץ מעבר לכתפו. וכל אימת שאיזה מאן-דהו בלתי-קרוא
היה מהין לבקש ממנו בדחילו ורחימו איזו פיסה של עיתון היה נמלט
אחוז אמוק. מותיר בעקבותיו תלמי צווחות הכרוכייה. ומאותו יום
ואילך לא דרכה כף-רגלו בתחנת רכבת. למעשה, מעולם לא יצא יותר
את גבולות מחוז יורקשייר שהפך והיה כל עולמו. "מפני שבחוץ אין
בטוח," הטיף לכל עבר. אנשים ברבריים חרחרני ריבים, מוכנים
לרצוח נפש בשל נייר של מה-בכך. עד שנפטר (דווקא בגיל גבורות)
בשיבה מדושנת, מכורבל בחיק משפחתו.

ואותו סמרטוטר פלוני בכורו של שטן, אותו גץ מתרוצץ שהצית את
האש, התאמרו מה עלה בגורלו של זה? הוא כבר היה רוחק הרחק ממוקד
האנדרלמוסיה. והתקרית, שכלל לא היה מודע לממדיה, משתכחת ממנו
כליל. ומאז לא הגה בה ולא נזכר בה אף לא לרגע (אם-כי מסיבה
עמומה פיתח חיבה עזה לספרי כיס, ולמלבושים רבי- כיסים). הוגה
כל-כולו בכירת הבוקר העשירה המחכה לו אי-שם. הווייתו מתכווצת
על חומצותיה. רחש הטיגון כבר תוסס באוזניו. הנה שולחן ערוך
כל-טוב נפרש לפניו: בורא בראשו אומלט אוורירי משלוש ביצים
הטרופות בחלב, ליבתו מלית של גבינה מותכת, עלוף בשבבי בצל קצוץ
ועירית. עגבנייה בשרנית, חושנית כמעט, מפתה בצבעה האדום,
מסתובבת בידו כחצאית מחוצפת של רקדנית פלמנקו. מתפשטת מקליפתה
לתוך קוביות מלפפון גבשושי ונענע קצוצה השטופים במיצים חמצמצים
של לימונים. מעל גבעת הירק יציקה עדינה של יצהר ירקרק, בהיר
בסמיכותו וקמצוץ של פלפל גרוס. אחח, ריבת תאנים בגון סגול כהה,
נספגת בנקבוביות פרוסת לחם שיפון עבה וטרייה, שקרומה פריך מאין
כמוהו - נגרס בשיניים טוחנות, פתותים חומים נישרים ממנו. מיץ
כתמתם שנסחט מתפוזי ולנסיה עסיסיים להתפקע - בקבוקוני בשר הפרי
שקועים בתחתית הכוס. ולבסוף, ספלון עשוי פורצלן מנדריני לבן,
גדוש בקפה משובח - ניחוח פוליו הכתושים בעלי בעט בנחיריו עד כי
האיץ את פסיעותיו. לכל לגימה דמיונית התלוותה שאיפה - בסומת
טבק הדחוסה במקטרת. שלמות חושים מערפלת, מרדימה בשיר-ערש לשנת
שובע. לידת אדם טהור מתוך קליפת עצמו.

הוא המשיך וצעד במרץ ממערה היער עד למעבהו. בדרך-לא-דרך,
עקלקלת, טמירה. מרסק בנעליו הבלויות שיירים של עלווה צהבהבת.
אין הוא יודע אך עתיד לגלות כי, איש לא חיכה לו. שום נפש חיה
לא ייחלה לבואו. הבקתה נתגלתה אליו במלוא הדרה, נטועה בלב קרחת
יער מגולחת, שוממה. אף לא אד קלוש נישא מפי הארובה. עלטה
עריצית רדתה בינות לחלונות המוגפים. הוא גמע את שביל הגישה.
ליבו הלם בחוזקה. הדלת הייתה פתוחה כדי חרך, מבשרת רעות, כאישה
זקנה המקוננת אל-על בכסותה השחורה. הידית חרקה בידו. פנים הבית
היה לפות דממה. ריקנות עמומה נדפה ממנו. כתם אדמדם הצטייר בין
לווחי הרצפה. משמאלו שכבה מוטלת מסגרת של תמונה מנופצת, מוקפת
שברים של זכוכיות. מלפניו ומצדדיו נחשפו עדויות לנטישה חפוזה:
שידה פתוחה על שלוש מגירותיה, ארון פעור דלתות שפריטי לבוש
עזובים מוטלים בין מדפיו. סנאי מופתע הביט בו מבוהל, שפמו נרטט
לרגע קט, ואחר נס על נפשו.

היא איננה, הרהר במשמעות הריקנות והחל מחטט במזווה, בולש
בארונות המטבח. תאבון הפך לדאבון. לשם מה טרח? התפתל כצלופח
בינות מהמורות, חמק מקליעים בנתיבי חתחתים. כחייל הלוחם בשדה
המערכה פילס את דרכו הזרועה בקרבות, לחינם. התקין לו ארוחת
עניים צנועה - לענה מחניקה בגרונו. אחר, נטל גרזן הנטוי על
האח, השעינו על כתפו ויצא אל עומק היער אטום המבע. חיוך מחוק
שורטט על שפתיו. אשר יגור ממנו בא לו. אך המגור ממנו והלאה.
פעמון מצלצל באוזניו, מכריז על רגעי ההכרעה. עת העימות הסופי
ממשמשת ובאה. צלליה מרצדים בינות לעצים. היא באה אליו והוא
הולך לקראתה. וקול אילם תהה בלחישה: "איה היא אותה נערה?"
נוקבת עינו בעין הסערה. דרכו זרועה פירורי אהבה.