בראש ובראשונה אני רוצה להודות לכל אלו שתמכו בי בשעותי
הקשות.
לכל אלו, שתמיד הייתה להם מילה טובה להגיד.
נו? בואו! עלו על הבמה! אל תתבישו! יש על הבמה מקום לפחות
לעשרה, ועליה רק אדם אחד.
אדם עומד על במה, במונולוג שמשלב זעקות עם תחינות לעזרה.
הקהל מסתכל לעברו, במבט שחציו שעשוע וחצי שעמום, כאומר:"הזהו
אדם?".
זוג צעיר מתנשק בחסות האפלה, שמעניק להם הנר.
טוב, נראה לי שזה ממצה את העניין.
עכשיו אני מזמין את כל האנשים, שהראו לי אהבה,רחמים, שנאה, או
כל רגש שהוא מלבד האדישות.
נו? האם נגזר עלי לעמוד לבד על הבמה כל הערב?
השעשוע בפני האנשים מפנה מקום להרגשה חסרת שם, א לא חסרת
הגדרה.
חלק תופים בזוג הצעיר, אשר עודנו מוסתר על ידי הנר,הההולך
ונעלם בכוח בערתו עצמו.
אם כך, אין לי על מה להתלונן.
כה רבים אוהבי, ומשונאי אשמר בעצמי.
תודה רבה לכם רבותי על זמנכם
הייתם קהל אופייני.
אדם על במה שולף אקדח
המבט על פני הקהל משתנה לציפייה דרוכה, סוף סוף קורה משהו.
שלולית של דם ניקקות על הבמה, וזורמת לה בנחת לעבר השולחנות.
הקהל מביע בוז, בדרכים נסתרות מן העין, אך לא מן הלב.
"זה הכל?",הם שואלים,"הזהו אדם?".
הזוג הצעיר עוזב את המקום
לחפש במה אחרת?
לחפש מופע אחר?
כלום חסרים אנשים עצובים? |