ביום שהגעת, הכל נראה אחרת.
העצים היו ירוקים, הפרחים בלטו מכל פינה, היו המון חיוכים
ואהבה.
נכנסת עם המבט הקודר בעיניים, האדישות הנוראית, חיוך מאולץ
שנשמט מיד.
כשעמדת לידי, הרגשתי מתה.
הרגשתי קור ופחד, הרגשתי כאילו לעולם לא יהיה טוב.
התרחקתי ממך. הפחדת אותי. מה זה הכוח הזה? איך בנאדם יכול
להיות כל כך קר ועצוב?
אבל לא הבנתי שמעכשיו את איתי, את תלכי אחריי לכל מקום, את
תעשי אותה דרך שאני עושה- רק בגישה שונה.
מהר מאוד הפכת להיות חלק מאוד מרכזי בחיים שלי. לא יכולתי
להתעלם מקיומך יותר כי החדרת בי את הקור והעצב, הכעס והשנאה
הנוראית.
היית מפלצת והפכת אותי לזה.
הכל היה שחור ולבן עכשיו, כבר לא היו ציפורים אלא חיות לילה
מפחידות שמסתתרות מתחת למיטה, כבר לא הייתה אמא שתבוא ותנשק
לפני השינה אלא רוצח שמחכה שכולם יכבו את האורות, כבר לא היו
בגדים צבעוניים וקיציים אלא בגדים שחורים והמון איפור שחור.
המסיכה שלבשת השתלטה על הסביבה. היא חדרה ללב, לדם, לעצבים,
לורידים, לראש ולשאר חלקי הגוף.
את ישבת לך על הנפש ושרפת אותה לאט לאט במו ידייך.
בכל פעם שמישהו הרשה לעצמו להצחיק אותך מעט, דאגת שהחיוך ירד
גם מהפנים שלו.
עד שיום אחד, פתחתי את המגרות של ציפור הנפש,
ראיתי מיד את מגרת העצב, מגרת הקנאה, מגרת האכזבה ומגרת
הריקנות. המשכתי לחפש, הרי הן חייבות להיות פה איפושהו, כבר
ראיתי אותן קודם לכן. פתאום בצד, ראיתי אותן. מגרות השמחה,
התקווה והסבלנות היו שם. מפוחדות וכל כך קטנות. שלחתי את ידי
וניסיתי בכל כוחי לפתוח אותן במפתח הלב, אך ללא הצלחה.
ככה חיית את חייך וחיית גם את חיי. כך בעצם הרגת אותי והרשת
לעצמך להשתלט על הגוף שלי ולעשות בו כרצונך. כך בעצם הרסת אותי
ושברת אותי ואת אותן מגרות הרחוקות והקטנות, שעד היום אני לא
מוצאת.

"בקצה השמיים ובסוף המדבר
יש מקום רחוק מלא פרחי בר
מקום קטן, עלוב ומשוגע
מקום רחוק, מקום לדאגה..."